בין סרט עלילתי לתיעודי – שמים וארץ

איך יוצרים סרט תיעודי, ומה ההבדלים בינו לבין סרט עלילתי…

על מה ולמה – הרבה לפני שמצלמים

מי שקרא את הפוסטים הקודמים שלי, יודע שאני מרבה לדבר על החשיבות של ההכנה שלפני כל תחילת הפקה, כל שכן הצילום עצמו. הסיבה העיקרית לכך – שלא נעמול שעות על גבי שעות לריק. האינטרס הגדול ביותר של כל יוצר הוא להיות כמה שיותר ממוקד ומפוקס על הרעיון אותו הוא רוצה לבטא דרך העדשה. כדי להיות ממוקדים ומפוקסים על מטרת הסרט אותו אנו רוצים להפיק, השאלה הראשונה המתבקשת היא, על מה הסרט ולמה אני מצלם אותו. השאלות האלה יעזרו לנו מאד בכתיבה של הרעיון המרכזי בסרט וצמצום עבודה מאומצת שלא מובילה לשום מקום. לדוגמא, אם נרצה לתעד חתונה במשך שעתיים ובמקום לצלם את החתן והכלה נצלם את האוכל, פספסנו את הרעיון. הסרט הוא על (המה) החתן והכלה. ולמה אנחנו מצלמים אותו? כיוון שאנו רוצים ליצור זיכרון מתועד לזוג המאוהב (בתקווה) על הערב המרגש בחייהם לאורך ימים ושנים. הבאתי את הדוגמא של חתונה כיוון שהמטרה שלשמה אנו מצלמים אירוע שכזה, ברורה מאליו לכולם. אבל מה לגבי סרט שלא ברור מאליו מה הרעיון המרכזי, או יותר נכון, שלא צילמנו מעולם סרט שכזה, מה אז קורה? איך יודעים במה להתמקד? מה לצלם יותר ומה פחות? את מי לראיין וכמה? הכנה מקדימה כבר אמרתי?

כשאנו מדברים על המושג “על מה” הסרט, הכוונה היא בדרך כלל לצורה הפשוטה של הדברים. כלומר, על קבוצת כדורגל, שחקן תאטרון, מוצר, להקת מוסיקה, ריקוד, אמנות וכו’. זה הרעיון הפשוט אותו אנו מגדירים כנושא הסרט. אבל הרובד העמוק יותר שיביא אותנו לכיוונון הסרט הוא, על מה באמת הסרט. נסביר. נניח שאנו רוצים לתעד להקת מוסיקה צעירה בהופעותיה ברחבי הארץ. על מה באמת הסרט? על סגנון המוסיקה שהם פיתחו? על הרגשות של אמנים צעירים בישראל? על תהליך הגיבוש של חברי הלהקה? על קושי הפרנסה שיש בתחום? מה אנחנו רוצים להראות ולשתף עם הצופים. השאלה הזו מביאה אותנו לחידוד מטרה, שמרגע תחילת ההפקה ועד סופה, יהיה לנו קל יותר לכתוב לצלם ולבצע כל דבר שקשור בה, ואם בצילום גרידא עסקינן, אז במה להתמקד, אילו חלקים במהלך הצילומים יהוו את העיקר אותו ננסה לתפוס. הרובד הנ”ל חשוב מאד לא רק לנו כיוצרים, אלא גם למושא הסרט, או ללקוח אותו באנו לשרת. שישב על הספה, יראה את הסרט המוגמר ויעלה במוחו, “זה בדיוק מה שרציתי להגיד”, או במילים שלנו, להראות. 

השאלה “למה” אנחנו מצלמים יורדת עוד יותר אל עמקי נפש היוצר והצופה. למעשה היא צריכה להיות שאלה כפולה, למה אני מצלם ולא כותב? למה אני מצלם וידאו ולא סטילס? למה צילום ולא ראיון רדיו? ועל זה הדרך. שוב ננסה לרדת עם זכוכית המגדלת לרובד יותר עמוק ונשאל את עצמנו (שוב, כיוצרים) למה הסרט זקוק לנו? למה דווקא למדיום הצילום החזותי? התשובה מוכרחת להיות – אנחנו יכולים להראות בעזרת כלי הקולנוע, מה שאף אחד אחר לא יכול להראות. אם כך, לכאורה השאלה מיותרת, שהרי ברור שעצם הסרט לא דומה למילים, ולא לתמונה, ולא לקול. והנה חידדנו יותר את השאלה, למה דווקא צילום סרט, טוב יותר מכתבה, או מראיון או מתמונה. ניקח שוב את להקת המוסיקה לדוגמא. הצופה הממוצע רואה אותם שרים על הבמה, רואה את הבגדים שלהם, שומע את קולם, מכיר את המילים. פה אנחנו נכנסים לתמונה. המצלמה יכולה להראות דברים שבדרך כלל הציבור הרחב לא זוכה להם. כגון, הנסיעות ברכב מהופעה להופעה, התחושות והבעות פניהם של חברי הלהקה מאחורי הקלעים, רעידות הידיים והרגליים שלהם טרם עלייתם לבמה, השיחות ביניהם ואולי גם הדילמות (להבדיל מראיון) שחולפות איתם בדרכים. אנו יכולים לתת הצצה לצופים אך ורק בזכות שיש לנו מצלמת וידאו. אם נצלם את המופע מזווית מבט של צופה, ניקח כמה קטעי וידאו מצלמי המופע ונהפוך אותם לחלק מהסרט, אז אנחנו סה”כ עוד זוג עיניים משעממות שרואות מה שכולם כבר ראו. הייחודיות של הקולנוע זה להראות מה שאף אחד אחר לא יכול לראות מלבדנו, זה ה”למה” שלנו. אם נשאל את עצמנו שוב ושוב את השאלה הזו, המיקוד והמוכנות שלנו לקראת הסרט יהיו בהירים ונהירים הרבה יותר. כל זה השגנו ע”י שתי שאלות כה מוכרות ופשוטות לנו, “על מה ולמה”? 

מתוך הסרט “אמן המסגרות”

 

בין עלילתי לתיעודי

אם נתחיל לדון על ההבדלים בין סרט עלילתי לתיעודי כנראה שפוסט לא יהיה לנו, אבל על דבר אחד אני חושב שאפשר להסכים, שאין הבדל ביניהם למעט העולם הבדיוני. נסביר.
אפשר לחלק את קולנוע התעודה לשלושה ; דוקומנטרי, תיעודי ותדמיתי. בעוד לדוקומנטרי יש פרוטגוניסט (גיבור), מושא תשוקה, קונפליקט וכו’, ממש כמו עלילתי, לתיעודי ותדמיתי מטרות שונות ומגוונות.
בפשטות, את הדוקומנטרי אפשר לייחס לעולם העיתונות יותר בעוד את התדמיתי והתיעודי לעולם הפרסום, התצוגה, השימור ואולי אפילו ההיסטורי. בכל אופן, אני אמנם זורק פה מכבסת מילים, אבל כיוון שזהו עולם הרבה פחות ברור מעלילה, נצטרך לחקור ביחד את העולם הזה, לכבס ואחר כך גם לגהץ.

ראשית נעמוד על ההבדלים של סרט תיעודי שמטרתו העיקרית כשמו כן הוא – תיעוד. הוא יכול להתפרש על שעות ארוכות המחולקות לסדרות או לפרקים ואין בו אלא לתעד את המציאות הקיימת כדי לשמרה בזכרונות האנושות. הכללים כאן קצת פחות מוגדרים, פחות מוסכמים. כשאדם צופה בחדשות הוא מעדיף להשתמש ביותר חושים מאשר ברדיו. עצם השימוש במגוון חושים מצדיק את הצילום התיעודי. לפעמים, צילום ראיון יכול להיות מזווית אחת בלבד וללא שום חיתוכים. ניקח לדוגמא ראיון עם מנהיג חובק עולם. כל תנועת גוף שלו, המימיקה, תגובות לשאלות וצורת הדיבור חשובים וקריטיים לצופים. דמיינו שבדיוק ברגע שהמראיין שואל אותו על מחדל מדיני שהוא מואשם בעילתו, יחתך הסרט ויעבור לצילומים אחרים בחיק משפחתו, הקול ישמע והמראה במחוזות אחרים. איזה פספוס! איזו טרגדיה לצופה! כולם חיכו וציפו בקוצר רוח לראות את תגובותו, את מצמוץ עיניו, את טון תשובתו והסומק בלחייו. והנה במאי הסרט בחר להראות לנו משהו אחר. ויזואלית אולי יפה יותר, אבל חסר ערך כמעט לחלוטין. בסרט תיעודי אנחנו רוצים להראות משהו שכבר קיים, חלק קטן מתוך סיפור של מישהו אחר. כשמדובר בסרט עלילתי, המצב שונה לחלוטין כמעט.

סרט עלילתי, הוא למעשה סיפור, רעיון בדיוני שנוצר במוחנו והמצלמה היא כלי העזר שלנו לספר אותו לעולם. אנו לא מתעדים משהו קיים, אלא יוצרים אותו ויוצקים לתוכו תוכן. כשנצטרך לצלם מכונת כתיבה בסרט תיעודי, לפעמים זה הכרח. יתכן והוא כלי בלתי נפרד מהסרט ואין אנו יכולים להתעלם ממנו. ואף על פי שזכותנו בתור במאים להכניס ולהוריד מה שנרצה בסרט (לא תמיד), על פי רוב נאלץ להכניס לסרט אלמנטים שנכפו עלינו מקורח חשיבות התיעוד שלהם. בסרט עלילתי, האלמנטים משרתים את הסיפור. אנו נרצה ולא נצטרך להכניס אותם לסיפור. אנו יכולים לבחור כל אלמנט שנרצה, לשנות אותו, להוריד, להכניס, לעשות כל אשר נפשנו חפצה בו. הנרטיב הוא העיקר, כל השאר משמשים אותו. לדוגמא, נניח והסרט שלנו מדבר על סופר קשה יום שמנסה להשתלב בחוג הגבוה לספרות. האם מכונת כתיבה משקפת את התקופה בה הוא חי? מעידה על אופיו? אולי הוא בכלל כותב בעפרונות? אולי הוא לא זקוק כלל למכונת כתיבה והוא מקליט את עצמו? שוב, האלמנט משרת את הסיפור. להבדיל, בסרט תיעודי, בדרך כלל הסיפור (או יותר נכון הצילום) משרת את האלמנט. הסופר שנשלחנו לתעד יושב על מכונת הכתיבה גם לאחר שנות האלפיים וזה מה שמייחד אותו, לא נוכל להתעלם מכך. ואף על פי שיש הבדלים בין תעודה דוקו ותדמית, המקום של הכרח התיעוד כחלק בלתי נפרד מהסרט די דומה בכולם. 

דומים אבל שונים

 

יש תיעודי ויש תיעודי

לאחרונה, צילמתי, ביימתי וערכתי שני סרטים תיעודיים \תדמיתיים קצרים. האחד היה על מהות חייו של אבי. השני, על גלרית תמונות שמנוהלת ע”י אדם שאותו הכרתי לפני חודשים ספורים. בשני המקרים, הרעיון היה לתעד את מפעל חייהם, ובזה הסרטים דומים מאד. ההבדל המהותי ברעיון התיעוד היה רוחני מול חומרי. את אבא שלי רציתי לתעד על כל גווניו הרוחניים, שאיפות חייו ההיסטוריות וחששו מהעתיד. את היחסים הנפשיים בין יצירתו (ספר על קהילת ישראל בדרבנד) לבין מסע חייו. ליצור פורטרט תמציתי על הדמות שחינכה אותי וממנה ינקתי דרך חיים שלמה. לעומתו, את מאיר ורטהיים (אמן המסגרות) רציתי לתעד כמי שעומד מאחורי תהליך יצירת מסגרות לתמונות והקשיים שמקצוע זה מתמודד איתם בדורנו. אך יותר מכל, רציתי להעניק לצופים הצצה מוחשית אל מאחורי הקלעים של יצירה פיזית בת 44 שנים טרם תיכחד – מסגור. שני הסרטים הצריכו ממני מחשבה ותכנון אחרים לחלוטין.

קהילת ישראל בדרבנד

הסרט ‘קהילת דרבנד’, מדבר על מפעל חייו של אבי – חוקר קהילת ישראל בדרבנד (עיר בחבל הקווקז). מחקר היסטורי יחיד מסוגו בעולם על קהילה קטנה שמאות שנים לא עניינה כמעט אף אחד למעט בודדים, שאחד מהם הוא מור אבי. את הסרט הזה רציתי לעשות הרבה שנים, לתעד את מראהו של אבא, כשהוא מדבר על הדבר שאותו הוא חי ונושם רוב שנות חייו. השאיפות שפיעפעו בו, הרצונות להגיע למחוזות נידחים, אינספור כתבי יד, מאמרים, ספרי מחקר מתוך עשרות אקדמיות וספריות ברחבי העולם. נסיעות וצילומים לאזורים מרתקים. כל אלה, יצרו ספר אחד, יותר נכון, חוברת שכוללת בתוכה מאות מקורות ומראי מקום שמתעדים התהוות של קהילה אחת קטנה אי שם בקווקז, קהילת ישראל בדרבנד. אבא שלי נתן לה חיים, הפיח את נשמתה, כמעין תודה פנימית למקום ממנו הוא בא, הסתכלות מתחשבת על דור העתיד שיכיר בשורשיו, שיהא בטוח ושמח במקורותיו ללא עוררין וללא אפשרות מצד שום גורם להזיזו ממשוואת עם ישראל.

מטרת הסרט הייתה אחת – לתעד את אבא שלי. מצידי, רציתי לצלם אותו מתחילה ועד סוף, כשהוא מדבר ומסביר על מפעל חייו. בלי שום קאט, בלי שום עריכה. הוא אני והמצלמה בצד. זיכרון משפחתי לדורות. אבל כיוון שמטרת הצילומים הייתה פרסום והפצת הסרטון כקדימון על הספר שיצא לאור, הייתי מוכרח להתחשב בצופים. ניסיתי למקד את אבא שלי כמה שיותר. הכנתי 7 שאלות מדוקדקות ועברתי איתו עליהן בקפידה. השתדלתי לתמצת חיים שלמים לתוך חמש דקות. כלפיי, זה אמנם בלתי אפשרי, אבל כלפי הצופה אולי כן. לא יכולתי להתעלם בסרט מהמוזיאון הקטן שנבנה בביתנו במהלך השנים, בנוסף לצילומים בהווי סביבת הבית עצמו וכמובן שצילמתי קצת את הספר עצמו. זה הספיק לכדי סרט ספציפי המתעד שיחה קצרה בין אב לבן דרך קהילה שלמה. סיפור של אדם עם מכלול שאיפות ורגשות שהביאו אותו לכדי יצירה אחת שכוללת חיים שלמים. זהו לא סרט דוקומנטרי שמתעסק עם קונפליקט וסיטואציות, זהו סרט תעודה משפחתי עם קצת וייב ויזאולי, זה הכל. תיעוד די נקי. לא אכחד מלומר שהסרט היה יכול להיות הרבה יותר עשיר באלמנטים ויזואלים, תמונות ממהלך השנים, קטעי וידאו של מפגשים ייחודים עם הקהילה, ראיונות עם אנשים שהיוו נקודות דרך בתהליך, שיח משפחתי ועוד. רק שכאן הייתה מטרה מאד ספציפית לסרט שעשתה את שלה. תיעוד משפחתי עם גוון תדמיתי. 

את הסרט צילמתי מזווית אחת שכללה את הראיון. תאורה – SOFTBOXS משני כיוונים שונים. LED עם ג’ל צהוב שהיכה על הארון מאחור. זה הכל. את שאר הסרט צילמתי בעזרת תאורה טבעית. חלל משרדו של אבא ורחבי הבית בשעות הצהריים. אור השמש נכנס דרך חלונות קיר גדולים ומציף את הסלון ואת שאר האזורים בבית. את שוט הפתיחה עשיתי בביתי שלי, על שולחן הכתיבה מזווית עליונה (TOP). תאורת LED האירה את השולחן מן הצד.

מתוך ‘קהילת דרבנד’ – תאורה טבעית


אמן המסגרות

את מאיר ורטהיים (ממסגר תמונות) הכרתי לפני חודשים מספר, היכרות שמטרתה הייתה לעשות סרט קצר על הגלריה שלו. מתחילה ועד הסוף הרעיון היה לתעד כמה שיותר מהגלריה ומתהליך העבודה, מיסגור התמונות, המראות, החיתוך וההרכבה. הרעיון היה לתת לצופים הצצה לתהליך עבודה שהולך ונכחד. לראות את המורכבות שבעבודה, את החומרים, את הכלים, תהליך פיזי. אך גם פה, שוב, רציתי להעניק לסרט את הסיפור (עד כמה שהוא סיפור) של מאיר ולכן ראיינתי אותו, ראיון די ארוך שכלל ברובו את תהליך עלייתו לארץ, פתיחת הגלריה ושיטת העבודה לשלביה. דיברנו קצת על תחושות העבודה, קשיי המכירה של מסגרות ותמונות בדורנו, על הרצונות והשאיפות של האמן שמאחורי היצירה. גם כאן הסרט הוא סוג של תיעוד נקי (אולי קצת תדמיתי) אבל לא דוקומנטרי, אפילו לא קרוב.

את הסרט על הגלריה צילמתי גם ע”י תאורה טבעית וגם בתאורה של הגלריה עצמה, לרוב, אור פלורסנט חזק מצוין לצילומים שכאלה. צילום הראיון מזווית אחת המראה את האמן ואת חומרי עבודתו ברקע, התמונות והמסגרות. הצילומים התפרשו על חמישה ימי צילום לסירוגין, שמפאת זמנו המצומצם של מאיר לקח קרוב לשלושה חודשים. לפעמים שווה להתעקש ולחכות להזדמנות לתעד אלמנטים שנראים בעיניכם חשובים.

זהו סרט דומה אך שונה במהותו מ’קהילת דרבנד’. המטרה הייתה לתעד עבודה פיזית ותהליך חומרי. את הראיון השארתי לסוף. יכולתי גם לוותר עליו ולמצוא דרכים אחרות להסביר על התהליך. זאת הייתה אופציה אך אני תמיד שמח לתת כבוד לאנשים המייצגים משהו. בפרט שזה משאיר זיכרון נצחי להם ולבני ביתם. את ‘קהילת דרבנד’ על אבי, בניתי על הראיון בלבד. הייתי יכול לוותר על השוטים האחרים. הראיון היה הצילום הראשון עליו נבנה כל הסרט. מכל מקום, שתי הגישות השונות כלפי הסרטים מצריכות הכנה שונה ברמת הצילום…


אז איך מצלמים סרט תיעודי
?

כשמצלמים סרט תיעודי, דוקומנטרי, תדמיתי, ישנו נעלם במשוואה שאנחנו לפעמים באמת לא רואים – הלקוח. על פי רוב, סרטים תיעודים או תדמיתיים מוזמנים ע”י לקוחות. מאלוף UFC שמגיע לסדנא בישראל ועד גינה קהילתית שמפעילה ילדים/חקלאים. זהו סרט עסקי. אנו מוכרחים להתחשב ברצונותיו של הלקוח הרבה לפני שמצלמים, לפעמים גם להתבטל לכל מה שהוא אומר, תלוי מי אנחנו. מכל מקום, זהו סרט שלא אנחנו בעלי הבית בו, במידה מסוימת הלקוח הוא המפיק וגם הבמאי. לפעמים גם התסריטאי. אז מה התפקיד שלנו? לצלם כמה שיותר. נשמע פשוט אבל נסביר.

יש מחלה נוראית שקוראים לה עצלות, כולנו מכירים אותה, כולנו חווים אותה, מי פחות ומי יותר, אך יש מקומות שהיא הרסנית לאין שיעור – כשמצלמים. “אין לי כוח לעלות במדרגות לצלם שוט מלמעלה. השוטים שעשיתי כאן מספיקים”. או, “לא צריך לצלם תקריבים יש לי מספיק חומר”. “בשביל מה לצלם מבחוץ? העיקר זה בפנים”. כל אלה מחשבות של יצר הרע העצלותי. הוא עובד עליכם, מרמה אתכם, ובמקום לקדם אתכם משאיר אתכם מאחור. האמת הפוכה. אתם רוצים לצלם מכל זווית שיכולה לתרום לנפח של הסרט, לעושר שבו. זוויות שונות ומעניינות, מחשבה יוצרת בשטח, להיות יצירתי ולצלם כלד בר שיכול לתפוס את העין ולהוות הקשר לתוכן של הסרט. מגוון צילומים יעניק לכם מרחב עבודה בעריכה, יחפה עליכם אינספור פעמים כששוט כזה או אחר התגלה כחסר תועלת, ייתן לכם קווי מחשבה שונים בעריכה, אך בעיקר יעשיר את הסרט שלכם. כל זה מדבר על צילום ספונטני (עד כמה שהוא ספונטני) אם הכוונה למה אני הולך לצלם ולמה. אם עשיתם עבודה סופר מקצועית וקפדנית טרם הצילומים, אתם במקום אחר לגמרי.

אז נכון שדיברנו על כך שמקצועיות אמתית תלויה בהכנה ולא צריך להגיע לכל הפזרנות הזו. מי שמגיע למקום הצילומים יום או כמה ימים לפני, נפגש עם הלקוח, בפגישה מדברים על הכל, מכינים שורת משימות, ‘סטוריבורד’, שוטים מתוכננים. לאחר מכן יושבים ומנתחים את כל החומר, מתכננים תאורה נכונה, מכניסים הכל למחברת. מכינים ציוד ומגיעים לצילומים במאה אחוז ידיעה. זו הדרך וזו השיטה. אך מה לעשות שהתשלום בארץ לעבודות שכאלה לא מוערך בכלל כמעט, וממילא אנו טבועים בתוך אלף ואחד דברים בד בבד. אז מי שמוכן למסור נפשו בשביל מפעל צמיגים כזה או אחר, נברך אותו שתאיר לו הדרך. אך פה אנו עוסקים בהכנה קצרה לפני. מדברים עם הלקוח, במקרה הטוב נפגשים איתו במקום הצילומים ויום למחרת כבר מצלמים. אין מספיק זמן לתכנן הכל בצורה מושלמת, ולקוחות בדרך כלל לא מבינים מה צריך להראות ומה לא, מה עיקר ומה טפל. אתם הם אלה שצריכים לדעת, ולא תמיד אתם באמת יודעים. אז מה עושים? מצלמים כמה שיותר. 

טיפ אחרון

הוזמנתי פעם לצלם סרט תדמיתי לפרויקט גדול מאד. שבוע צילומים, עשרות לוקיישנים וראיונות, כל זה היה אמור להסתכם בסרט של 10 דקות. הזמן היה מצומצם, חודש עבודה בלבד! לאחר שבועיים בערך כשהסתיימו הצילומים, שלחתי ללקוח סקיצה בת 17 דקות! ביקשתי ממנו להגיד מה מצא חן בעיניו ומה לא, מה להוריד או מה להוסיף. הוא נתן דגשים, התחבט ובסוף כינס את ההנהלה. כל אחד זרק משהו אחר ויצאתי לעוד שבוע של עריכה. סקיצה שנייה נשלחה, 12 דקות. שוב הוא כינס את ההנהלה, לא ידע מה לומר, מצד אחד זה טוב וזה לא, ומצד שני להיפך. עד שהוא מרט את שערות ראשו ואמר לי, “ביקשתי ממך סרט של 10 דקות וזהו, מה עשית לי תגיד לי?!” הוא אמר את זה בחביבות, אך אני לקחתי את זה ברצינות רבה. הבנתי דבר חשוב מאד. יוצר מוכרח לבטוח בעצמו, להציב סטנדרטים מקצועיים. ביקשו מכם 10 דקות, זה מה שתגישו. מישהו ירצה מקצה שיפורים, אל תתביישו לבקש על כך תשלום. תציבו לעצמכם יעדים וזמנים, תעמדו בהם. אנשים יעריכו אתכם הרבה יותר. מבטיח.

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם

כשאוכל וקולנוע נפגשים

מה קורה שרוצים לעשות סרט אמנותי אבל גם פרסומי ואיך כל זה קשור לחומוס ירושלים שנמצא בכלל בחדרה מתגרים ונהנים – אוכל וקולנוע

מבנה תאורה בתקציב שווה לכל נפש

איך יוצרים סצנות מוארות כהלכה עם ציוד לא יקר – שתי ציפורים במכה. מערך תאורה לפעמים רק נראה מורכב  בסרט “להתבגר” היו לנו

תאורה בקולנוע – על מה ומי

בפוסט לקמן אני הולך לחקור את סוגי התאורה איתם מרבים להשתמש בעולם הקולנוע. ננסה לבדוק מה טיבם ולאילו מטרות הם משמשים. אך לפני