מה יש לנו מהמראה הקולנועי?
כל חידוש שנוצר בעולם הופך להיות המקור של עצמו. מאותו רגע, מגיעים חיקויים שינסו שנים על גבי שנים להתחקות אחריו. דוגמא פנטסטית לכך היא עולם הקולנוע. מאה שנים של התפתחות קולנועית יצרו לעיניהם של מיליארדי צופים בעולם דוגמאות מקוריות ל"איך נראה סרט". כל מפיק, במאי, צלם שבאו לאחר מכן, ניסו ליצור סרטים באותה צורה שקודמיהם יצרו. ומכיוון שברבות השנים הסרטים בעולם (בארה"ב ואירופה בעיקר) נוצרו ע"י מצלמות "פילם", נוצר 'מראה קולנועי' ייחודי, שמי היה מאמין עד כמה הוא ייחרט לנו בראש. גם לאחר שנות האלפיים עם החידושים הדיגיטליים, כולם מדברים על המראה הקולנועי. על הגירעון (grain) של הפילם, על הניסיון להרגיש בתוך מצלמה הוליוודית ענקית בזמן שלחלקנו אין שמץ של מושג מהי בכלל . מאז שיצאו מצלמות הDSLR עם היכולת לצלם וידאו בfull HD, הן כבשו את שוק הווידאו והקולנוע הצעיר, דווקא בגלל שיכולת הצילום שלהן מזכירות את המראה הקולנועי. כל מדריך שני ברשת מסביר שכדי לייצר מראה שכזה, צריך סה"כ לכוון את הגדרות המצלמה ל 24 פריימים לשנייה, מהירות תריס כפולה וקיבלנו הגדרות קולנועיות. אמת, אבל מדוע ? כשיש כל כך הרבה אפשרויות צילום שרק הולכות ומתפתחות, למה דווקא ההגדרות הללו, למה אנחנו לא מפסיקים לדרוש את המראה הקולנועי המוכר ?
אז התשובה האמתית היא, שאין תשובה. פשוט ככה התרגלנו לראות קולנוע במהלך השנים, וכל שינוי שייעשה ירגיז אותנו וירגיש לנו מזויף. כשקוקה קולה רצו לעשות שינוי במתכון, כל ארה"ב קמה על הרגליים בבכייה שהורסים להם את המולדת ואת הטעם האמריקאי. כשעיתונים ישראלים רצו לשנות את גופן הדפוס מ Frank Ruhl לגופן אחר, אנשים ביטלו מנויים וצעקו על שוד ושבר. כשפיטר ג'קסון ניסה להקרין גרסא של 60 פריימים לשנייה של ה'הוביט', הקהל ברח מהאולם בטענה שהם לא באו לצפות בסרט דוקומנטרי. כולם נכנעו וחזרו למקור. מדוע ? כיוון שלבני האדם יש טבע מסורתי. אם בעבר משהו ריגש אותנו, גרם לנו להיות מאושרים, אנו נרצה לשחזר את אותו הרגע בחיינו שוב ושוב. כך עובדים סיפורים, ספרים, סרטים ושלל חוויות החיים, בטענה של – מה שעבד פעם יעבוד גם בעתיד. אז האם בני אדם מקובעים ? כן. האם זה רע ? ממש לא. הקיבעון שלנו הוא לא מוחלט ולפעמים מינורי. לרוב אנו רוצים חידושים אך בתוך המסגרת המוכרת והבטוחה לנו. לדוגמא, אנו מאד חרדים למראה המסורתי של הקולנוע אבל לאו דווקא לדמויות והעלילה. במילים פשוטות, אנחנו רוצים את אותה גברת אך בשינוי אדרת. אנו רוצים תמיד משהו חדש, משהו שלא חווינו עד כה, מבלי להבין שאנחנו מחפשים בדיוק את מה שכבר חווינו. זו הסיבה שאותם סיפורים גורפים הצלחה מזה אלפים בשנים, אהבה תחת לחץ וכנגד כל הסיכויים, גיבורים המצילים את בני עמם, מנהיגים חובקי עולם בעלי שם ותהילה, הרפתקאות וחיפוש אחר מטמון, כל אלה הצליחו ומצליחים לרגש אותנו עד עצם היום הזה.
אם כך, טרם אנו יוצאים למסע אחר השגת המראה הקולנועי, אנו מוכרחים להבין את הצורך בו, אבל יותר מכך להבין את עצמנו. מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. זה דורש מאיתנו למידה וצניעות. להתבונן לאחור ולהסתכל אל העתיד.
איך משיגים את המראה הקולנועי ?
מרבים לטעות ולחשוב שהמראה הקולנועי תלוי במצלמה או בצביעה של הסרט (Color Grading), האמת הוא מתחיל הרבה לפני.
קומפוזיציה
המון מדריכים ישנם ברחבי הרשת שמסבירים על קומפוזיציה נכונה (שוב, על פי מה שהתרגלנו לראות), דהיינו מקום הצילום והיחס שלו למסגרת הפריים, מיקום הדמויות בפריים, תפאורה, תאורה, יחס בין דמויות ועוד. תוכלו למצוא אין ספור מדריכים ברשת תחת הכותרת – Composition & Framing. למידה זו לוקחת אותנו אחורה, להתבונן באמנים ויזואלים, ציירים, פסלים, ארכיטקטים, צלמים ועוד. אלה הצליחו בטכניקות צורניות ללכוד את העין האנושית לעבודתם ולייצר הנאה ונחת לעיני המתבונן. מה שעבד אצלם יעבוד גם אצלנו.
'חוק השלישים' הוא דוגמא להבנה יסודית בקומפוזיציה, המוכיחה כי העין האנושית לא נמשכת למרכז התמונה דווקא, אלא לקווים דמיוניים לוגיים שהעין מחלקת באופן טבעי. חלקו את הפריים לתשעה חלקים שווים ומקדו את האובייקטים המרכזיים או הדמויות על הקווים, או בנקודות החיבור. ישנם עוד הרבה מאפיינים ורעיונות בעולם הקומפוזיציה, כגון יחס הזהב, מסגרת פנימית, קווים מובילים, איזון, זוויות ועוד, אך לא עליי המלאכה לגמור. באופן כללי, אנו מוכרחים להבין שהבנייה של השוט עוד טרם הלחיצה על כפתור ה – RECORD חשובה לא פחות ואולי יותר בהשגת המראה הנכסף.

תאורה
לאחר שנים של עשייה קולנועית ואין ספור ניסיונות על מנת להגיע למראה הקולנועי, אין לי כל ספק, גולת הכותרת היא – תאורה. בתאורה אני הולך לעסוק ברוב הפוסטים בבלוג שלי. הסיבה לכך – היא זאת שתביא אתכם להיות אמני קולנוע בהבנת המראה המבוקש. לפני שנתחיל לדבר, בואו נתבונן בשוטים הבאים שנלקחו מסרטים הוליוודים.



שוטים ששווים מיליון דולר? לא בדיוק. את הצילומים הללו גזרתי מצילומי אחורי הקלעים שנמצאים בהמוניהם ביוטיוב (BROLL , BTS) והם צולמו במצלמות DSLR פשוטות או קצת יותר. הם לא ערוכים, לא צבועים, לא מקומפזים בצורה מדויקת, אך עדיין מאד מאד "קולנועיים". מדוע ?! ת-א-ו-ר-ה. מאחורי השוטים הללו ישנה תאורה שעוצבה בצורה קפדנית שעומדת מאחוריה מחשבה והכנה. זה הכל. בדקו בעצמכם. כנסו לסרטון מאחורי הקלעים של סרט כלשהו ועיצרו את הסרטון באמצע הסצנה. תנקו את המצלמות ואני ההפקה מהפריים והשוט ייראה לכם כמו חלק מהסרט. מכירים את הסיפור על אותו אחד שנסע לחפש אוצר ובסוף גילה שהוא מתחת לתנור ביתו? זה כמעט אותו הדבר. בזמן שאנו עטים אחר מצלמות יוקרתיות ותוכנות משוכללות, אנחנו מפספסים את הרעיון – קולנוע אמיתי נמצא בהכנה הטכנית על שלל גווניה, במיזנסצנה (הכנת כל האלמנטים החזותיים במרחב). שוב, הרבה לפני הצילום עצמו.
אז איך עושים את זה? אקדיש לכך עוד מקום נרחב בפוסטים הבאים, אך בכל אופן, כמה רעיונות בסיסיים.
תחילה, אנו צריכים להאיר את הדמויות שלנו (או כל אלמנט אחר כעיקר הסצנה) ע"י מספר מוקדי אור ממספר כיוונים שונים. 3 נקודות אור זו צורת הבסיס, אך זה תלוי מאד בכל המערך של הסצנה ונתון לגיוון אין סופי של מעצבי התאורה (צלמים מנוסים מעצבים את התאורה בעצמם). הסיבה שמוקדי אור מכיוונים שונים מייפים את הצילום היא בזכות יצירת העומק על ידי משחקי אור וצל (קונטרסט/ניגודיות). כשאנו מציירים עם עיפרון על דף, אנו יוצרים צורה בעזרת צל. קו העיפרון הוא למעשה צל שיוצר עומק. ככל שנצליח לבודד דמויות ואלמנטים בסצנה ע"י תאורה, נקבל מיזנסצנה עמוקה ומופלאה. במאים גדולים מקדישים חיים שלמים כדי ליצור סצנות, ולו קצרות מאד, כדי שייחרטו בהיסטוריה של הקולנוע, ממש כמו ציירים שהותירו אחריהם עבודות שנלמדות עד היום בכל רחבי העולם. רעיון אסתטי? בוודאי. אנחנו אוהבים לראות דברים יפים ויהי מה, תאורה היא אחת הדרכים המרכזיות (אם לא המרכזית ביותר) להראות לנו אותם, תרתי משמע.

אפשר לראות שבתמונות 1 ו-2 בזכות גיוון נקודות האור נוצר מראה בעל עומק ועניין. לעומתן, ב3 ו-4 הוסרו נקודות האור האחרות ונותרה אחת בלבד, התוצאה – מראה שטוח. כאמור, עומק ע"י אור וצל יביא אותנו למראה הרבה יותר דינאמי ומקצועי. זה לא משנה אם נשתמש בפנסי תאורה או באור הטבעי של השמש, הרעיון הוא אותו רעיון, ליצור דינמיקה של מקורות אור שונים ומגוונים.
מהן המטרות?
אלה הן צורות בסיסיות בלבד ואין לראות בהן כהכרח בשום אופן
תאורה מרכזית – מטרתה להאיר באופן ברור את האלמנט, אך גם ליצור מעט עומק (משחק של אור וצל) ע"י הצבתה בזוית 45 מעלות או 90 ביחס לדמות.
תאורת מילוי – מטרתה למלא את נקודות הצל שהחסירה נקודת התאורה המרכזית, אך בעוצמה מועטה יותר כדי ליצור עומק ע"י אור וצל.
תאורת ראש – מטרתה העיקרית היא, להבליט את הקווים האחוריים של הדמות ויחד עם זאת, לבודד אותה מהרקע, כדי ליצור, שוב, עומק לשוט.
זוהי הצורה הבסיסית ביותר של תאורה, אך היא חשובה כדי להבין וליצור ממנה והלאה.
נקודה חשובה לא פחות היא טיב ועוצמת התאורה. כעיקרון, תאורה רכה מחמיאה יותר לאלמנטים מתאורה חזקה. הסיבה לכך היא מעבר רך בין האור והצל. זה לא סותר את רעיון האור והצל כיצירת עומק, שהרי אנחנו מדברים על מקור האור ולא על שטח האור. אנו יכולים להאיר אלמנט ממקור רך וליצור צל ע"י הגבלת שטחי אור על האלמנט.
שוב אסתטיקה? כן. כשאנו יודעים מהי אסתטיקה דרך העין שלנו, נוכל ליצור חוסר אסתטיקה מתי שנצטרך בכך. כגון, סצנות אימה, מסתורין, פחד, חוסר וודאות וכן הלאה. לאלה תתאים תאורה חזקה מתוך ההבנה האסתטית והיכולת להתנגד לה. מכל מקום, שימוש והכרה בתאורה הוא עולם ומלואו והאימון בו חשוב לא פחות מצילום, עריכה או שאר שלבי הפקת הסרט. אם תשאלו אותי, ההבנה בדינמיקה של התאורה היא ללא ספק המפתח למראה הקולנועי אותו אנו רוצים להשיג.
לוקיישן (מיקום) ותפאורה
אם תשאלו איש עסקים מצליח מה חשוב לעשות לפני שפותחים עסק, הוא יאמר – לוקיישן, לוקיישן לוקיישן. זה תקף באופן מובהק גם לקולנוע. בחירת המקום של צילום סצנות הסרט קריטית מאד, שהרי באסתטיקה עסקינן ומה יותר יפה מלראות וליהנות מנוף מרהיב עין, או חלל מרשים ומסקרן. כשם שאדם נכנס למוזיאון ומתפעל מחללים וחפצים יפים, כך גם במאים מציגים לצופים לוקיישנים ותפאורה מושכי עין. בעוד שאנו רכונים בתוך שגרת חיינו ונוף היום יום המוכר לנו, סרט קולנוע לוקח אותנו למקומות וחוויות שרק סרט יכול. מקומות שטרם ראינו, חפצים שלא הכרנו, תפאורה, תרבות מגוונות, היסטוריה, ארכיון ועוד, כל אלה יוצרים סקרנות טבעית אשר כרוכה בהנאה צרופה. סרט אמנם לא יכול להישען רק על הצורה הויזאלית (למעט סרטים ספציפים) אך היא בוודאי תוסיף מימד חשוב לסיפור של הסרט. בנוסף, מיקום מבטא באופן מיידי כמעט איפה אנחנו ומה אנחנו הולכים לראות. כנ"ל לגבי חפצים. במאים מנוסים משתמשים בכך כדי להוביל את קווי העלילה מבלי לומר ולו מילה אחת, ויחד עם זאת לספק הנאה לצופה, שהרי אל לנו לשכוח שקולנוע נמצא תחת הכותרת 'עסקי השעשועים' או 'בידור'.


אחד מהיתרונות הבולטים של בחירת מיקום, הוא העלות הנמוכה שלו. במילים פשוטות יותר, לא צריך כסף כדי ליצור איכות ויזואלית. עם קצת מאמץ וחיפוש, אפשר למצוא ואפילו בארצנו הקטנה, את הלוקיישן המושלם כמעט לכל סצנה. אתם תהיו מופתעים עד כמה אנשים מוכנים לרתום את עסקיהם וגם את בתיהם לצילום סצנה של קולנוען חסר אמצעים. ע"י מחשבה נכונה, אפשר להפוך לוקיישנים שלא העליתם על דעתכם למיקומים קסומים לצילום. הרעיון דומה כשמדובר בחפצים ותפאורה. חפצים מעניינים ולא מוכרים לנו מחיי היום יום יוצרים סקרנות וכמיהה לחוות אותם. חפצים ישנים, כלי כתיבה ייחודים, כלי אוכל, האוכל עצמו, כלי נשק, רהיטים, בגדים ועוד. כל אלה תורמים למשיכת העין של הצופה ובחכמה גם לסיפור עצמו. ישנן סצנות מפורסמות שהסיבה לפרסומן הרב, היא החפץ או האוכל שנעשה בהם שימוש בהקשר המדויק לסצנה.

אחת ההצעות היותר טובות, היא פשוט להתבונן בשוטים שנלקחו מסרטים שאהבנו ולנתח אותן. מה גרם לנו לאהוב אותן? איך יצרו את המיזנסצנה? קומפוזיציה, תאורה, מיקום? האם אנו יכולים לשחזר רעיון דומה לסצנה שלנו? כיוון שאנחנו עוסקים באמנות ויזואלית, עצם תשומת הלב והזמן שנקדיש להתבוננות כזו, תקדם אותנו עוד שלב ועוד אחד בדרך להבנת המראה אותו אנו מבקשים.
מה לגבי מצלמה?
לגבי מצלמה ו – Color Grading אני לא מקדיש כאן מקום (בפוסטים אחרים כן), כיוון שלפי דעתי, לפחות בחוות הדעת הזו, החשיבות שלהם כלפי המראה הקולנועי פחות לעומת כל שמה שדיברנו עליו עד כה. להית'.