מדוע חלפו שלוש שנים מאז יצרתי סרט עלילתי ואיך זה קשור לסרט הבא שאני עובד עליו

מחיר ההקרבה שווה את זה?

מי שמכיר את תהליך הפקת סרט עלילתי, ואפילו קצר, יודע שיש פה חתיכת תהליך. זה מתחיל מבניית רעיון וסיפור בראש ואחר כך על נייר. זה יכול לקחת חודשים עד שתהיה מרוצה ממה שיצרת. עכשיו בואו נדמיין את זה כך, במקום לבזבז את הכסף שלך על בילויים, טיולים לחו"ל, הנאות יומיומיות כאלה ואחרות, אתה מבזבז את ממונך על סרט קצר שאין לו שום רווח עתידי. אתה משקיע מאמצים אדירים כדי ליצור הפקה שלמה, עם שחקנים, אנשי צוות, תפאורה, תאורה, השבתת מקום הצילום (שבדרך כלל הוא בבית) ועוד. לאחר הצילומים, יש תקופה ארוכה של עריכה, בנייה ועיצוב של הסצנות, מוסיקה, אפקטים, השלמות ועוד. חודשים שלמים מסתיימים עם סרט קצר של כמה דקות, שאם נאמר את האמת, לא מי יודע מה. ההקרבה של הזמן והדמים הייתה שווה את כל זה? אז כמו שאמרתי בעבר כבר, כן. ללא צל של ספק.

וינסנט ואן גוך השקיע ממון אדיר על קנבסים וצבעים כדי ליצור עבודות שאף אחד לא רצה לקנות. במכתביו לאחיו הוא כותב עד כמה הוא נהנה ושמח מעצם היצירה, מגילוי הקווים החדשים והצבעים המשתלבים ברעיונותיו. זה מקרה שציוריו נמכרים כיום במיליוני דולרים? מה היה קורה אם הוא היה מפסיק בעקבות אכזבותיו במכירות? כנראה שלא היינו זוכים לציוריו המופלאים שהגיעו לאחר תקופות קשות של יצירה ועוני. האם הוא זכה ליהנות מציוריו בחייו? תלוי את מי שואלים. שאל אותי פעם חבר שאלה מעניינת מאד, היית מוכן שסרטיך יהיו מפורסמים, חובקי עולם, אך בעילום שם? כלומר, אתה מצליח בגדול, אבל אף אחד לא יודע מי אתה ובטח לא מי עומד מאחורי הסרטים שלך. האמת, היססתי מאד. היום אני מבין את השאלה יותר לעומק והיא הרבה יותר פשוטה. אתה אוהב קולנוע או שאתה אוהב את עצמך? אם היינו שואלים את האדם הכי חכם בעולם, למה בכלל אנשים עובדים, בונים בתים, רצים מהבוקר ועד הערב כדי להרוויח וכדי לקנות, מה הוא היה אומר? אז כבר ענה עליה החכם מכל לפני אלפי שנים, "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו" (קהלת, ד, ד). מטבענו אנו קנאים. ראינו אצל האחרים ואנו רוצים גם אצלנו. זה תלוי באלף ואחד סיבות. סביבה, חינוך, אידאולוגיה, דמויות הערצה, שאיפות ועוד. בסוף היום כשאדם שוכב במיטה, הוא שואל את עצמו, טוב לי? אני מאושר? אם התשובה היא כן, כנראה שכך יהיה גם מחר, זה למה אנו עושים את מה שאנו עושים. אז האם ואן גוך זכה ליהנות מעבודותיו? האם ההקרבה שווה את כל זה? אני חוזר לומר, תלוי את מי שואלים. אמנות היא יצירה שבאה עמוק מתוך האדם שעושה אותה, שאיך שלא תסתכלו על זה, אם הוא מתמיד בה הרבה שנים, כנראה שההנאה שלו היא עצם היצירה עצמה ובלעדיה הוא מרגיש יגון וריק. ואן גוך נהנה מהיצירות שלו בעודו עוסק בהן, לומד אותן, מחדש ויוצר אותן מחדש. כל מי שהתנסה אי פעם בהכנה של ריקוד או מחזה להופעה, מרגיש את תחושת הריקנות שאחרי המופע האחרון. ואז במבט לאחור האדם מבין, שהתהליך הוא הרווח האמתי, הוא בעצמו התפוצצות הרגשות והאושר הפנימי. ואן גוך בוודאי נהנה מיצירותיו ואת זה רואים במכתביו הרבים שהוא כותב לאחיו. ואם בכל זאת מישהו מרגיש חוסר הנאה ועול מתיש מעצם היצירה, ייתכן והוא לא במקצוע הנכון.

אם כך, חזרנו לשאלה הראשונה – מחיר ההקרבה שווה את זה? התשובה בגוף השאלה. אנו משלמים עבור ההקרבה עצמה, כיוון שהיא השווי האמתי ובשבילה ולמענה אנו ממשיכים ליצור.

קורים דברים בין לבין

משהו טוב קרה לי מאז הסרט האחרון שעשיתי, "גאווה ודעה קדומה". התחלתי לקרוא על קולנוע. ספרים כמו "סיפור" של רוברט מקי, "יסודות כתיבת התסריט" של סיד פילד, "להבין סרטים" של לואיס ג'אנטי ועוד, הם רק חלק מרשימה של מקפצות אדירות כדי להבין איך עושים קולנוע טוב. למה אני מתכוון כשאני אומר טוב? ליכולת של הבמאי להציג את הסיפור שלו ברמה הכי טובה שאפשר דרך המצלמה.

קורה לפעמים שסרט מדבר על סיפור מאד מעניין והרעיון שעומד מאחוריו כביר. אבל הוא לא מוצלח. הוא משעמם, מייגע, מתעסק בדברים הלא נכונים. הסברא אומרת שקולנוע טוב יכול להיות בדיוק להפך. הסיפור יכול להיות פשוט ולא מעניין אבל הקולנוע יכול להיות כל כך טוב שאתה תהיה דבוק לכיסא עד סוף הסרט. אפשר להסתכל על כך כמו מתכון משובח, בטח שלא פחות מחמין או מאכל מסורתי מורכב, ואת זה בוודאי צריך ללמוד.

בשנים האחרונות אני לומד וכותב לומד וכותב. מסתכל אחורה, לומד מטעויות וממשיך על זה הדרך. הרעיונות והסיפורים שאני רוצה לייצר היום, הרבה יותר משביעי רצון בעיניי ממה שעשיתי עד כה. תסריטים שכתבתי בעבר נראים היום לא רלוונטיים או זקוקים לשדרוג משמעותי. אני שמח בכך מאד. הלמידה מובילה אותך כל הזמן קדימה וחושפת בפניך עולמות מרהיבים וקסומים, ממש כמו הסרטים שנבנים לך בראש. יש במאים שבזכות היכולת האדירה שלהם להבין קולנוע, הצליחו לספר סיפורים טיפשיים ופשוטים, ברמה קולנועית שאין שני לה. על הדרך היא גם זיכתה אותם בפרסי אוסקר.
תחשבו על זה, לעשות קולנוע לשם הקולנוע.

גאווה ודעה קדומה

זהירות ספוילרים – הסרט המלא למטה

לסרט הקצר האחרון שעשיתי (בינתיים) קראתי "גאווה ודעה קדומה". הוא מדבר על יהודי שנפתח בכל ליבו אל הפסיכולוג שלו בתקווה שהלה יוציאו מהתסכול שהוא חווה בעקבות ההחלטה שלו לחזור בתשובה. השיח שהשתמשתי בו מוכר לנו דווקא ממקום אחר. הסיבה – אנחנו מאד אוהבים לשמוע את עצמנו, אבל לא תמיד את האחרים והשונים מאיתנו. אין כאן סיפור, זה לא באמת סרט, זה יותר מונולוג או תרגיל קולנוע. הרעיון היה למשוך את תשומת ליבו של הצופה והמאזין לשיח כל כך מוכר ולסובב אותו בכל הכוח בסוף. 

צילמנו את הסרט בבית הוריי במשך לילה שלם, זו הייתה חוויה בלתי רגילה. השחקנים וצוות ההפקה היו מקצוענים ויצא לנו תוצר במראהו ובצורתו קולנועי מאד. הצלחתי להכניס את כל הניסיון הפרקטי שלי לתוך 6 דקות בודדות. זוויות צילום, סאונד, תפאורה מושקעת, תאורה מחושבת לפרטים ועוד. הייתי יכול לשבת ולצפות בסרט אחרי הכל ולהיות שמח מהתוצר הסופי. יש לי מספיק ביטחון מפה והלאה ללכת למקומות יותר רחוקים, אבל בינתיים, אני עדיין בדרך.

בשנים שעברו מהסרט ועד היום, החלטתי שהגיע הזמן לעשות קולנוע ממש, עם סיפור ודמויות מעניינות. לקחת את כל העיון להבדיל מהפרקטיקה ולשלב את הכל ביחד לכדי סרט אחד. מילתי אליכם, הוא מתבשל. בכל אופן, דברים קורים עם השנים ולא כל מה שהיית יכול לעשות פעם בצורה חופשית אפשרי גם היום. אך מנגד, לפעמים כשאתה צר יותר בזמן, באפשרויות, אתה מפוקס יותר, מחודד, רגיש יותר לפרטים ולתמונה הכוללת. זה לטובתך.

בין גאווה לדעה קדומה 

קראתי לסרט 'גאווה ודעה קדומה' מכמה סיבות. לא את כולן אחשוף, אך אומר אחת. בדרך כלל, כשמדברים על דעה קדומה, מתכוונים לשני הקשרים. האחד, דעה שלילת, ישנה, מימים ימימה, שאיננה רלוונטית עוד לימינו המודרניים. והשני, שיפוט מקדים על פי צורות התנהגות ומראה ויזואלי, הכללה וחריצת דין טרם בירור הדברים. הסרט שלי עוסק בשאלה – האם אנו משתמשים בהקשרים הללו בצורה כנה על טוהר משמעותם החברתית, או שמא אנו מובלים ע"י אידאולוגיה לא לנו המכתיבה לנו מתי, איך, וכלפי מי להפעיל את ההקשרים הללו?
יאללה חפרתי, תהנו!