עריכת האפקטים מתחילה הרבה לפני הצילום

את העריכה של הסצנה עשיתי ב After Effects (תוכנת לבניית אפקטים חזותיים). כדי להוסיף את ניו יורק לרקע ולמלא את השמיים בכוכבים וירח היה צריך לא יותר מזמן. פריים אחר פריים ערכתי את התנועה של מאור כדי ליצור את הסצנה הזו. שפשוף בעבודה על תוכנה זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לעורך. תוך כדי עבודה אתה לומד מדריכים חדשים, שיטות חדשות וקיצורי דרך המאפשרים לעשות דברים שלפעמים נראים יוקרתיים מאד, אך עם הטכנולוגיה והחידושים של היום, הם נגמרים בינך לבין המחשב בלבד.
כאן חשוב מאד לציין, שתוספת של אפקטים ויזואליים בעריכה אמורה לבוא מתוך מחשבה ותכנון של צילום השוט. ראיתי לא מעט שמנסים בכל הכוח לאנוס את האפקטים לתוך סצנה שלא תוכננה לכך, זה נראה מזויף ובדרך כלל לא עובד. יותר מכל, חבל על הזמן. כל השוטים שצולמו בסרט 'להתבגר', אלה שהיו אמורים לעבור עריכת אפקטים, תוכננו בקפידה לפני וכדי להקל על העריכה צולמו בצורה סטטית. החצובה לא זזה והפריים תוכנן ליצירת מרחב נוח להוספת אפקטים. לדוגמא, כשמאור עומד מול הירח (בתמונה התחתונה) ביקשתי ממנו לא לנשום כמעט. כל תזוזה שלו הייתה מפריעה לי להדביק מאחוריו את הירח (יותר נכון לפניו). הוא לא הצליח וזז כל שנייה. התוצאה הייתה שוויתרתי על הרעיון המקורי ופשוט הדבקתי את הירח מעליו. בשוט הפתוח (תמונה עליונה) השארנו מרחב מצד ימין כדי שנוכל למלא אותו בעיר, (ניו יורק) כוכבים וירח. זה עבד טוב והתוצאה מרנינת לב.
ליוצרים מתחילים יש לפעמים איזה דמיון שהישיבה בבית מול הדפים בתכנון וכתיבה של הסרט היא בזבוז זמן (כך טענו לפניי כמה באותם ימים). האמת הפוכה לחלוטין, התכנון הזה חוסך המון זמן בעתיד וההצלחה מובטחת הרבה יותר.
איך עושים את זה בפועל? לומדים בבי"ס הכי מתקדם בעולם – YOUTUBE

קח מקל קח תרמיל ואל תשכח את המצלמה

הקילומטרים שהרכב שלי עבר מלוקיישן אחד למשנהו הם חלק משמעותי מאד בסרט. יש משהו קסום בצילום במקומות בלתי שגרתיים. גם אם הצופה לא מקבל איזו תמורה מיוחדת, בתור יוצר אתה מרחיב את יריעות המחשבה וההבנה שכדי לייצר סצנה פיוטית צריך לצאת מחוץ לקופסה (במקרה שלנו, חדרה). כשאני מסתכל אחורה על השוטים שצולמו עשרות או מאות ק"מ מחוץ לבית, אני מרגיש חיות, וכך גם הסרט. הוא חי, הוא מתפרס על משטח הרבה יותר רחב מגבולות עיר מקומית, גם בצורה מטאפורית.

את סצנת הפתיחה של הסיפור, רציתי לצלם על הר גבוה עם נוף ארץ ישראלי. בתחילה הרעיון היה קצת אחר, בסוף סגרנו על הגלבוע. מאור ואני עם שיחות שונות ומשונות נסענו בדרכים עקלקלות ולא מוכרות וכשסוף סוף הגענו נתקלו בבעיה. מאות אנשים מסתובבים על ההר וזה מפריע. חלקם היו עוינים. ירדנו עם הרכב לרכס נמוך יותר ומצאנו מקום לא פחות טוב. לקח לנו שעות סביב ההר אבל התמקמנו, צילמנו ואחרי 15 דקות היינו בדרך חזור. הרעיון היה לצלם שוט של מאור עם דגל ישראל על רקע נוף שישקף את הצבר הציוני. עמק יזרעאל היה נראה רעיון לא רע. זה הסתכם ב5 שניות בסרט אבל השאיר לי זיכרון חוויתי עד היום, את השאר כבר הספקתי כמעט לשכוח. למעשה אני אומר, שההנאה בחוויית היצירה חשובה מאד כיוון שהיא נותנת טעם לעוד. היא בטח לא העיקר ולא המטרה כשמצלמים סרט, אבל אם יש לכם אפשרות לתכנן לפני ההפקה, כדאי לבנות על מקום קצת רחוק עם איזה פיקניק בדרך, תאמינו לי אתם לא תתחרטו.
ביום אחר יצאנו לצפון הארץ לצלם את השוט של האתרוג. פרפרזה של ניוטון והתפוח (לא עושה ספוילרים). פה המצב היה הרבה פחות טוב. לא ידענו לאן אנחנו נוסעים רק ידענו שאנחנו רוצים מקום יפה מתחת לעץ רענן עם נוף מלבלב. לאחר עיקולים וחיפושים מצאנו מקום וזה היה נראה לנו בול. קפצנו מעל גדרות והשגנו את מבוקשנו. היה שווה כל רגע. גם פה השתמשתי בעריכה עם אפקטים ויזואליים. הצילום היה סטטי ומשולב עם 3 שוטים שונים שהורכבו בקולאז' אחד לכדי השוט הסופי (ראו למעלה בסרטון).
באחת הסצנות צילמתי את מאור על רקע גורד השחקים הגבוה במדינה – 'משה אביב' שברמת גן. גם לשם הנסיעה הייתה ארוכה עם פקקים, נוף קצת שונה. הסתובבנו מסביב למבנה ומצאנו את הנקודה המושלמת, השאר היסטוריה כמו שאומרים. שוב, יום צילומים שלם, עם הוצאות מזון ודלק, בשביל שניות ספורות בתוך סרט שאין בו שום רווח. למה? כובע. אבל כובע של במאי.
מכל ששת החודשים שעמלנו על הסרט, השלושה הללו זכורים לי מכל. אפשר לומר ברמה הכי כנה, היה כיף.

כל אחד והשריטה שלו – שלי וינטג'

משהו מעניין למדתי מבמאים גדולים. אם אתה יכול להשיג את זה, אל תזייף את זה. הרבה פעמים אנחנו מנסים ליצור סצנות מרובות אפקטים ממוחשבים בתקווה שתצא לנו סצנה שנראית מיליון דולר! בדרך כלל זה יוצא בדיוק הפוך. האותנטיות של נוף, תפאורה וחפצים אמיתיים, מוערכת הרבה יותר בעיני הצופה. ב'להתבגר' ניסיתי ליישם את העצה, ואף על פי שהשתמשתי לא מעט באפקטים ממוחשבים זה היה רק במקומות שלא יכולתי ליצור מה שרציתי במרחב המציאותי. איפה שכן יכולתי, התאמצתי מאד כדי להשיג אותנטיות. במקרה שלי, וינטג'. אני לא יודע למה, לא יודע איך, אבל יש לי משיכה עזה מאד לוינטג' וחפצים ישנים. לפעמים חפץ אחד יוצר לי בראש סיפור שלם ולאחריו אולי גם תסריט. התשוקה הזו גרמה לי להכיר אנשים חדשים במקומות חדשים/ישנים. זכור לי שרציתי לצלם סצנה עם טלוויזיה ישנה בבית שמעוצב עוד משנות ה-60/70. לא אספר כיצד הגעתי לבית כזה, אבל הגעתי. צילמתי בו סצנה קצרצרה שחציה מצולמת בבית הוריי (שגם בה הכנסתי פטיפון שקניתי בשוק הפשפשים) וחציה בבית עתיק שמעוצב מהימים שחיפשתי. הגענו למקום והארנו אותו לסצנה. בסופו של דבר לא השתמשתי במה שרציתי (מסיבות שמורות) בבית, אבל הרווחתי טפט, שולחן והטלוויזיה שעליו. הסתפקתי בזה, יצא מעולה. שהראתי את הצילום הסופי לחבריי ליצירה, הם היו בטוחים שעשיתי את זה במחשב. מה הרווחתי אם כך? המון. בעיקר למדתי איך עושים קולנוע, יוצאים מהבית. אבל זה לא משנה, גם אם הייתי מנסה שבוע ליצור מראה דומה ב'אפטר' לא הייתי מצליח. סיפוק אישי כבר אמרתי? בכל אופן, הסרט שזור בחפצי וינטג' מתקופות שונות. לפעמים עם משמעות סמלית לסצנה או לדמות, ולפעמים סתם בשביל הכיף.

באחד הימים בבית הוריי הוסרה תמונה מאחד הקירות והותירה אותו ריק לחלוטין ומזמין מאד ליצירה. קפצתי על ההזדמנות והפכתי אותו לפרויקט אישי. רציתי לתת מקום כבוד לרקמה של אמי מימי צעירותה. הקיר היה מקום מושלם. הרעיון, ליצור קיר וינטג' שיהיה אפשר להדליק בו נרות שבת. דמיינתי אח עצים שמעליו יש תמונה ונרות סביב לו, כמעין חורף חמים בבקתת עץ אי שם בעיירות המושלגות. הזמנתי טפט מאיטליה, לקח לו חודש להגיע. לקחתי מידות, הזמנתי עצים ובניתי מסגרת סביב הטפט. את המסגרת צבעתי בלקה גוון 'ונגה'. פמוטים לשבת כבר היו לנו מימים ימימה, כסף מזוקק מ'הצורפים'. חיפשתי פמוטי ברונזה ישנים שרציתי לתלות בקורות. מצאתי כאלה באיביי, טקסס הייתה הכתובת. חודש וזה הגיע. היה חסר לי רק מדף קטן-עתיק. בינתיים קרה דבר מפורסם. חיפשתי את מבוקשי בשוק הפשפשים, בשוק הכרמל, שוק יד שנייה וכלום, לא מצאתי את שרציתי. זוכרים את אותו אחד שחיפש אוצרות הרחק מביתו ובסוף מצא אותו מתחת לאפו? זה בדיוק מה שקרה. לאחר שהכול כבר הגיע ורק המדף היה חסר. ברחוב ליד הבית, בחנות עם דברים מגניבים מצאתי את הפריט הנדיר. הקיר הושלם והשמחה הייתה מעל למצופה. ידעתי ויבוא יום, הקיר ישמש אותי לאחד מהסרטים.

אז מה יצא לי מכל זה?

דבר אחד תהיו בטוחים, יוצרים גדולים תמיד נמצאים בתהליך של למידה, מי שמפסיק ללמוד גם מפסיק ליצור.
הסרט 'להתבגר' הוציא ממני את כל הכלים החבויים שלא ידעתי שקיימים בי. הוא לימד אותי על עצמי, על איך אני עובד, כותב, מבין תהליכים קולנועים ועוד הרבה יותר. זה היה הקורס המעשי הטוב ביותר שלקחתי בחיים. מפה והלאה כל רמת התכנון והפרקטיקה בהפקה נראים באור אחר לגמרי.
הלימוד והמסקנות העיקריות שקיבלתי מהסרט הזה לא קשורות כלל לקולנוע. יצירה טובה לא תלויה במראה הקולנועי או בשוטים יפים, לא במשחק מרשים ולא באפקטים מהפנטים. היא קשורה ליכולת של האדם להשתמש בכלים שיש לו כדי להביא לעולם סיפור שהוא מעולם לא ראה או שמע, גם אם הוא ראה ושמע אותו אלף פעמים.
זוכרני שבימי חורפי באקדמיה היינו צריכים לעשות תרגיל כתיבה, לקחת סיפור קצר ולהפוך אותו למחזה. כשהגשתי את העבודה שלי, שאל אותי המרצה הישיש  שאלה שרודפת אותי עד היום. הוא שאל, מהי ההצדקה שלך לקחת סיפור מסורתי כל כך יפה ולהעלות אותו על הבמה? בשביל מה? אז לא ידעתי מה לענות, אולי לא הבנתי את השאלה. אחרי הסרט 'להתבגר' אני חושב שהבנתי למה הוא התכוון. מתוך אלפי סוגי האמנויות הנמצאות בעולם, למה אתה חושב שדווקא המצלמה יכולה לספר את הסיפור שלך הכי טוב? ואם יש לך טענה שכזאת, תוכיח. תצדיק כל שוט שאתה מצלם, את הסיפור שעומד מאחורי הסרט. ראשית חייב להיות סיפור כזה וכדאי מאד שהוא יהיה מעניין, אבל יותר מזה, תהיה בטוח שהמדיום הקולנועי הוא המקום הכי טוב, ללא שום צל של ספק, להציג אותו. מכירים את הוויכוח העתיק, מה עדיף ספר או סרט? אחת הטענות האמתיות שמשמיעים אנשי הקולנוע היא, קולנוע יכול להביא את האדם למקומות שהדמיון לא יכול. אם הסיפור שלך דרך הקולנוע נמצא במקום הזה אתה על דרך המלך.

אז למה בכל זאת אנחנו עושים סרטים אף על פי שהם לא טובים, ולא מוצלחים, ואין להם שום הצדקה קולנועית? כי רק ככה אפשר ללמוד, להבין ולהתעלות.
אפשר לומר אחרי הכל, הסרט "להתבגר" שינה לי את התפיסה הקולנועית והיצירתית.