מה קורה כשמפיקים סרט מהר מדי ולא נותנים לאף אחד לקרוא את התסריט

המפגש האמיתי עם טקסט
זהירות ספוילרים – הסרט המלא למטה

אחד הסיפורים המרגשים ששמעתי בחיי, הוא הסיפור של הרב יוסף שוורץ. יהודי ניצול שואה שהתחתן עם נכה מרותקת לכיסא גלגלים והעניק לה אהבה שאי אפשר כנראה להסביר במילים. תקופה ארוכה ניקרה במוחי המחשבה על הצורה שאנו גדלים בה. דמיינתי לעצמי מפגש דומה בדור המילניום. לכתחילה להיות מסוגל לתת אהבה למישהי עם מגבלות פיזיות שכאלה?! מה יקרה, אם מישהו מתאהב במישהי שהוא לא יודע על מצבה הפיסי. האהבה שלנו היום מספיק חזקה כדי להתגבר על מכשולי הנוחיות האישית? 

בסרט "סיפור מוכר" רציתי לחקור את כנותו של החיזור הכל כך מוכר לנו, את מילות האהבה והחשק שיוצאים מפינו בהתלהטות הרגשות והיצרים. הרעיון היה קיצ'י מאד אבל התאים לסרט. בנוסף, ראיתי שעשו את זה לפניי. לא היה אכפת לי יותר מדי, ממילא אנחנו חוזרים על אותם דברים כבר אלפי שנים. העניין היה להראות את זה מנקודת מבטי. אמנם, כיוון שזוהי הייתה ההתנסות האמתית הראשונה שלי עם טקסט, הפעם הוא זה שעיוור אותי לגמרי.

עד הסרט "סיפור מוכר" התעסקתי בעיקר במבע הוויזואלי, מה שנתן לי ביטחון להתחיל להתעסק סוף סוף עם סיפור, דמויות וטקסט. והנה פה שוב, חוסר התכנון, המחשבה, אבל בעיקר חוסר השיתוף של התסריט עם אחרים, הסית את הסרט הקצרצר הזה מעולם הקולנוע לתוך עולם קצת אחר, ללא הצדקה קולנועית של ממש.

When you have to shoot shoot don't talk

גם אם טקסט הוא טוב כשלעצמו, לא תמיד הוא מתאים לקולנוע. בעיקר כשלא חושבים על קולנוע. זה מה שקרה לי. מרוב שהייתי עסוק בכתיבה (שגם בה היו אין סוף בעיות) שכחתי שאני מתעסק בקולנוע. לא התייחסתי ליחסים הפיזיים בין הדמויות, להבעת הגוף, למימיקה, שלא נדבר על בימוי הצילום כחלק מהסיפור. הסיבה – חוסר ניסיון. שוב, צעד נוסף בדרך להבנת העולם הויזואלי.

כשרוצים לעשות סרט, מוכרחים לקחת בחשבון שהעיניים של הצופה הם הכלי הכי חשוב לתמרון העלילה והסיפור (לא תמיד). לפעמים הרמת גבה קטנה של השחקן יכולה לומר כל כך הרבה. למעשה, לא צריך בכלל לדבר. מעשיו של האדם מעידים עליו פי כמה מאשר שיחו. פעולה של דמות יוצרת דרמה ואומרת עליה יותר מכל משפט כזה או אחר. סרט קולנוע טוב בנוי מפעולות דרמתיות שהן הן עיקר ליבו של הסיפור, שלא כמו בספר, כשהמחשבות של הדמות נכתבות על הנייר, או במחזה שמדבר באופן גלוי אל הקהל. קולנוע בנוי מפעולות קטנות וגדולות שמעידות על התחושות והמחשבות של הדמות. נעילת נעליים, שתיית קפה, דרך ההליכה של האדם, תנועות גופו כשהוא מדבר עם אנשים, כל אלה ועוד מאפיינים אותו. אך חשוב יותר, פעולות תחת לחץ חושפים את אופיו האמיתי. אלה נותנים לנו את היכולת להזדהות או להבין את הדמות עליה בנוי הסיפור ולנתח אותה ואת מניעי הפעולה שלה. אם התעלמנו מכל זה וכתבנו טקסט שטוח, בשביל מה באנו לצלם? היה מוטב לו היינו משאירים את הטקסט על הנייר.

כששלחתי את הסרט המוגמר לאנשי מקצוע שונים שיחוו דעתם, כולם אמרו לי שהטקסט היה מעל ומעבר. לא היה צריך אותו כל כך הרבה. הוא מייגע, מתיש, בעיקר לא נחוץ. אך לי הפריע דבר אחד יותר מכל, המחסור ברגש אמיתי. כשהתבוננתי שוב ושוב על הסרט גיליתי משהו אירוני.  בסרט 'סיפור מוכר' מוזכר סרטו של קירק ג'ונס "כולם בסדר". הרגש והעוצמה האדירה שבסרט היא האמירה והחיבור הכל כך מיוחד בין אב לבן מבלי דיבורים כלל. הבן לא קיים כל הסרט אבל הנוכחות שלו קיימת ועוד איך. בסוף הסרט, בשיא ההתרגשות, כל היחסים המורכבים מתמוססים לנגדנו בסצנה אחת, כמעט ללא מילים. הבמאי הצליח ליצור את זה, דווקא בזכות עולם הקולנוע שעמד לרשותו. זה לא היה יכול לקרות לעולם דרך מילים בספר, או דרך מחזה, או רדיו וכו', אלא אך ורק דרך קולנוע – זוהי המהות של סיפור דרך מצלמה.

ליהוק והפקה (צילום, עריכה, תאורה) 

מאור שיליאן וקורין בלמור סויסה. אלה השמות של השחקנים הנפלאים בסרט. את מאור ליהקתי מיד, חבר ליצירה. את קורין אחרי מספר אודישנים של שחקניות אחרות. מאור כבר ידע את הטקסט וביקשתי מהמועמדות להגיע ללוקיישן של הסרט. אחרי שבחרנו את קורין המקסימה, קבענו יום צילום ובזה זה הסתכם. טיפ, כדאי להיערך בקפידה יתרה ליום צילומים, מאוכל משביע רצון לכולם ועד הנוחיות שבקרבת מקום. אלה דברים שיכולים לסייע המון למצב רוח ולנינוחות בקרב אנשי ההפקה. כשכולם מרוצים גם הסרט נראה טוב יותר.

הצילומים הסתיימו ביום אחד בלבד. הרגשתי שהייתי צריך לעשות השלמות וזימנתי את כולם ליום צילומים קצר בבוקר שישי. היה קצת גשום וחיכינו לצלם בין הטיפות. לבסוף לא לקחתי מאותו יום ולו שוט אחד בלבד. מזג האוויר בין השוטים לא היה תואם, הזוויות השתנו , אפילו ההבעות של השחקנים לא היו אותו דבר. ניסיון? בהחלט.

לאחר זמן מה, כשהסרט כבר היה באוויר, הבחנתי שחסרים בסרט המון צילומים של המקום עצמו שבו צילמנו. כל כך חבל. המקום היה כל כך יפה, כל כך פסטורלי, והפסדתי ממנו המון. בסוף יום צילומים, כשאתם מרגישים שיש לכם את כל השוטים בכיס, תחשבו שוב, כדאי לכם. כל צילום של הרקע, של חפצים, של הדמויות מזוויות שונות, של הנוף בקרבת מקום. כל דבר יכול לעזור לכם בעריכה. אם תכננתם מספיק טוב את הסרט וכל שוט מחושב באופן משמעותי, אז אתם כנראה במקום אחר לגמרי, ואם לא, כדאי לצלם כל מה שאפשר. הטיפ הזה רלוונטי מאד כשמצלמים קולנוע תיעודי.

התאורה בסרט הייתה הכי פשוטה שאפשר. מרכך תאורה אחד מול השחקנים ותו לא. צילמנו עם ה-CANON 7D שלי, עדשה אחת, 3,4 זוויות והסרט היה מוכן לעריכה. ליום צילום נוסף לקחתי את אחייניתי החביבה וערכנו את השוטים של פתיחת הסרט, רגליים מקפצות ומרקדות, רמז מתרים.

שלא נבין לא נכון. אינני מצטער ולו לרגע אחד על הסרט. כמו כל אחד אחר בקריירה, כל סרט מקדם אותנו קדימה ומלמד אותנו איך להיות טובים יותר. אבל מעבר לכך, אם אנו לא נהנים ליצור קולנוע, אז לשם מה נתכנסו בכלל?!