איך יוצרים סרט שלם המצולם מכמה זוויות עם סט תאורה אחד בלבד
ניסוי ותהיה
עולמנו הקטן מלא וגדוש באין סוף מקצועות והתמחויות ואיתם גם הענפים המרובים של הקולנוע. מאד היינו רוצים לומר, שיוצר קולנוע, או יותר נכון במאי\תסריטאי, לא צריך להתעסק אלא אך ורק בחזון שיש לו ובצורות האמנותיות של הבאתו למסך. יכול להיות שבארה"ב ואירופה ישנם יוצרים כאלה שהתברגו לתוך התעשייה בדרך המלך, אבל אצלנו בישראל, רוב היוצרים עצמאים ועל הדרך גם פועלים. אי היכולת של הממסד לתת ליוצרים מתחילים להגשים את החזון שלהם, מחייבת אותנו ללמוד את מקצועות הקולנוע הפרקטיים וגם לעשות אותם בעצמנו. זו מלאכה שלא תמיד מוכיחה את היכולות האיכותיות החבויות בנו ולפעמים גם חוסמת אותן, אך היא נותנת לנו פרספקטיבה, ואויי כמה שאנחנו צריכים אותה.
הדגשתי כבר בפוסטים הקודמים, שמראה קולנועי אסתטי ניחן בעיקר בעיצוב התאורה שלו. זה לא סוד שאנחנו מפגרים עשרות שנים אחרי התפתחות הקולנוע בעולם, אך ישנו שינוי עצום בישראל שמוביל גם ללמידה מחודשת\מיושנת וגם להתרחבות היכולות שהביאה איתה הקידמה. תאורה נכונה בסט צילומים מעידה לא רק על המסורת הקולנועית, אלא גם על הכבוד שאנו מעניקים ליצירה שלנו. קולנוענים מוכשרים דואגים להראות לנו שלל פרטים קטנים בסרטים שלהם שלעין ממוצעת אינם נראים כלל. מדוע? כיוון שהם מכבדים את היצירה שלהם ולא מזלזלים בשום פרט בה. נראה נכון לומר, שכל אמן צריך לעשות את המקסימום שלו כדי להביא לידי ביטוי את כל כולו. אבל אין לנו משאבים להביא את החזון שלנו למסך? ועוד איך יש, קוראים לזה סוד הצמצום.
סוד הצמצום
שמעתי פעם את הרב אורי זוהר אומר, שמי שיודע באמת לעשות קולנוע, יכול לעשות זאת עם אבן, עם דלת. לא צריך מיליונים ולא תקציבים יקרים, צריך לדעת איך קולנוע עובד. אחד מהסרטים המפורסמים והמעוטרים בהיסטוריה צולם כולו בחדר אחד (כמעט) – "שנים עשר המושבעים". סרטו של אורן פלי "פעילות על טבעית" עשה אותו דבר. הושקע ב15,000 דולר וגרף מאות מיליוני דולרים. מדוע הם הצליחו כל כך? סוד הצמצום.
היכולת שלנו לצמצם תוכן לכדי הסולת הנקייה שבו, היא ההתפתחות הקולנועית האמתית שלנו. כלומר, אם נהיה מסוגלים לקחת סיקווינס של חמש סצנות מעבר של דמות ממקום אחד למשנהו, ולצמצם אותו (את הסיקווינס) לסצנה אחת בלבד מבלי להחסיר מהצופה שום מידע עיקרי וחשוב, יש לנו יכולת צמצום נכונה. לדוגמא, 1. ראובן בביתו מסתכל על השעון, הוא מאחר לאנשהו. 2. הוא יוצא החוצה, גשם זלעפות בחוץ. מתחיל לרוץ כמו מטורף. 3. מזגזג בין האנשים, הפחים והמכוניות שמפריעים לו בדרך. 4. נתקל בגדר ברזל ומכנסיו נקרעים מעט. 5. רכב שמגיח מן הצד מרעיף מי ביוב על חליפתו שמותירים בו צחנה נוראית. 6. הוא מגיע לדלת כניסה של מגדל משרדים. עומד ומתנשף, מיואש. עד כאן הסיקוונס. עכשיו בואו ננסה להוריד את סצנות הביניים ולחבר את 1 עם 6 מבלי לפגוע בפרטי הסיקוונס. 1. ראובן מסתכל על השעון ומבין שהוא מאחר. 2. ראובן נמצא מחוץ למשרדים. הוא מתנשף (עדות על כך שהוא רץ), בגדיו קרועים (עדות על תקלות בדרך), ספוג במים ואפו מזדעזע כשהוא מריח את שרוולו (עדות למפגש לא נעים עם מי ביוב). האם הפסדנו משהו? האם הצופה היה באמת זקוק לכל מירוץ האקשן הזה? יכול להיות, אך לצורך הבנת הסיפור ממש שלא. אני לא אומר שתמיד ננקוט בדרך זו, אבל כיוצרים עצמאים אנו נדחקים הרבה פעמים לייאוש משאבים מבלי להבין שאנו לא באמת זקוקים להם. אנו מרוויחים בעזרת הצמצום עשרות אלפי שקלים וזמן, שני מצרכים שפשוט אין לנו. אגב, הצופים הרבה יותר נהנים מההזדמנות שניתנת להם לפענח לבד את מעללי הדמויות מאשר להאכילם בכפית אבל על זה עוד נדון בפוסטים אחרים. מה שחשוב לנו, זו ההבנה שאפשר לצמצם הפקה ויזואלית ע"י מחשבה והכנה מספקת ובכך להביא את החזון שלנו ע"י המינימום האפשרי.
סט אחד, סרט שלם
זהירות ספוילרים – הסרט המלא למטה
באחת משעות המוזה, פעם בתוכי הרצון להעביר רעיון, או יותר נכון להעלות שאלה, דרך סצנה פשוטה אחת (סרט קצר). כך נולד לו הסרט "גאווה ודעה קדומה". סרט על מתבגר רוחנית אשר שופך נפשו אל פסיכולוג חסר סבלנות ועניין. גם כאן לצערי, פחות נתתי דגש לכתיבה והתעסקתי יותר בצילום ובתאורה. זה הצליח לי חלקית. הצורה הקולנועית יצאה כמו שחשבתי ותכננתי, אך הסרט הכולל קצת פחות.
השתמשתי בסלון בית הוריי כלוקיישן היחיד של הסרט והשבתתי אותו לשבוע שלם. שיניתי, סידרתי, הבאתי חפצים, הזזתי אותם, הקמתי מערך תאורה שלם וSTORYBOARD מפורט. זה לא עלה לי כמעט כסף ונתן לי אפשרות להשתעשע בסט כאוות נפשי, החוויה האישית הכי מקצועית שעברתי – סוד הצמצום. מבלי להיכנס לפרטים קטנים אני מוכרח לומר שזה הסרט ששלטתי בו יותר מכל, אף על פי שהוא נגמר תוך שעות ספורות של צילומים. במקום לצלם תהליך שלם של בחור צעיר שנע ונד ממקום למקום, צילמתי אותו בסיטואציה אחת בלבד, שבה, בהסתר חלקי הוא מספר על מה שעובר עליו. בסוף הסרט, טוויסט קטן וגמרנו.
טכניקה פעם אחת
הרעיון של הסט היה פשוט. רציתי לבנות תפאורת וינטג' מלאה קלישאות – קליניקה פרוידיאנית טיפוסית. השתמשתי ברקע הספרייה הגדולה הפרוסה בסלון. ייבאתי מאחי שזלון לבן ועליו השלכתי פליז צמר רטרו. כורסא עתיקה שהייתה בבית סבתי שימשה למקום מושבו של הפסיכולוג. אספתי כמעט את כל חפצי העתיקות והארכיאולוגיה שהיו לי בבית וריכזתי אותם בארון שקניתי במיוחד בשביל הסרט. רכשתי פוסטר של מפה עתיקה וחיברתי אותו עם סיכות לתמונה גדולה. הנחתי אותה על שולחן עם מגירות (שידה יותר נכון) שלצידה ספרים ישנים ומנורת לילה בעלת נורת ליבון. פטיפון שקניתי בשוק הפשפשים שימש כממלא חלל וכתפאורה בין הדמויות. גם אותו הנחתי על שולחן עץ ונגה קטן שנבנה באופן ידני. על שולחן עץ עתיק נוסף, הנחתי לוח שחמט ישן ועליו בקבוק ויסקי, צלוחית מלח (לסיגר), כוס ומאפרת תיירים שקניתי פעם כשהייתי בניו יורק. השתדלתי שהצבעים של החפצים יהיו כהים וסולידיים. היחיד שמופיע בחולצה לבנה ועל שזלון לבן הוא איתמר, השחקן הצעיר, כפרשנות ישירה לרעיון הסרט.
השתמשתי בארבע נקודות תאורה. אחת ממש מעל הפסיכולוג. השנייה והשלישית מאירות על איתמר מכיווני הפרופיל שלו. הימנית (שלנו – בתרשים), תאורה מרכזית (LED) עם מרכך תאורה והשמאלית כתאורת מילוי שמשמשת גם תאורת ראש. הרביעית, מונחת על ארון הספרים ומאירה על ראש הפסיכולוג מזווית של 45 מעלות. את הSOFTBOX של תאורת הLED הזה הכנתי מקרטון ונייר אפייה כמרכך. שתי מנורות נוספו כדקורטיביות, אחת מנורת לילה (ליבון) בשידה האחורית של התפאורה, ואחת מנורת בנקאים קלאסית (ליבון) על שולחן השח-מט. סט התאורה הזה הספיק לצלם כמעט את כל הסרט. למעט צילומי תקריב בודדים שצולמו בסוף, התאורה הספיקה לעמוד על תילה לצורך כל הזוויות השונות. התאורה כולה הייתה רכה (חוץ מהדקורטיביים) כדי להשיג מראה רך ונעים שקט ורגוע. סט התאורה הנ"ל זול וקל לתפעול. הוא מצריך סה"כ מחשבה והכנה, והאמינו לי, זה משתלם מאד.
האם זה עובד?
לשאלה הזאת קצת קשה לענות, כיוון שאין הנחתום מעיד על עיסתו. אך אני מוכרח לומר, שמכל העבודות שעשיתי עד כה, זוהי העבודה הכי קולנועית והכי מקצועית שיצרתי. אני מדבר על הטכניקה כמובן, כי לגבי הסרט עצמו, זהו לא יותר מאשר תרגיל קולנועי. כך אני מבין את זה היום.
אנו מוכרחים לזכור, שכל סרט מפתח אותנו מכיוון אחר ומאיר לנו צדדים אחרים בתחום היצירה. ועד שאנחנו מרגישים שהגענו לנחלה מבחינה אחת צץ לו החוסר המשווע בבחינה השנייה. זהו תהליך גילוי מעולה שמוביל אותנו למורכבות של יצירה פיסית, דבר שיקל עלינו מאד בעתיד כשנרצה לתכנן יצירות גדולות המשלבות את כל התחומים יחד ברמה גבוהה הרבה יותר. בסופו של עניין חייבת להיות כאן הנאה ותשוקה ליצירה.
