הפוסט לקמן איננו ביקורת יותר מאשר השקפה וניתוח של גישה קולנועית.
נמשיל משל
דמיינו שהבאתם את ילדכם לפארק שעשועים ענק. הצגתם בפניו את שלל המתקנים, תיארתם את טיבם וההנאה הצרופה שמפיקים המה לנפש האדם. ולאחר סיור מעמיק ובעוד עיניו של הזאטוט בוהקות ומשתוקקות לאור ירוק, אתם מודיעים לו בצורה הבאה : "אתה יכול לשחק איפה שאתה רוצה בפארק, רק הישמר לך, אין לך רשות לעלות על שום מתקן". אין צורך לתאר את חורבן נפשו של הילד באותה שעה, אך יותר מכך, מתעוררת ומפעפעת בו התמיהה, "מדוע הביא אותי אבי אל הפארק אם אי אפשר לשחק בו?".
מה אם הייתי אומר לכם, שבמאי קולנוע, מביאים אותנו למגרש משחקים מטורף, גורמים לנו לשלם מחיר של זמן וכסף ובסוף לא פותחים לנו את המתקנים. הרבה פעמים זה מה שקורה בתוך אולם קולנוע למשך שעתיים. נסביר.
תכניות בישול
מי שראה תכניות קולינריה בטלויזיה בעשורים האחרונים שם לב לאבולוזציה מדהימה.
אם פעם היה לגיטימי שתכנית בישול תיארך שעה וחצי, כששני אנשים מבשלים ומדברים ללא סוף, ואולי נותנים לנו מפעם לפעם הצצה של שניות ספורות לעבר האוכל, היום זה כמעט עבר פרח לו. עם הזמן, הפכנו לחסרי מנוחה וסבלנות, עולם המדיה המהיר הוריד את סף הרגישות שלנו, והנה קמו להן תוכניות בישול שמתעסקות בריאליטי ובהמון חומרים ויזואלים מעוררי תיאבון. אבל בואו נתמקד לרגע בתכניות האוכל שבאינטרנט. או יותר נכון, ברשתות החברתיות. או ליתר דיוק, בסמארטפון. עכשיו, דמיינו שהייתם צריכים לצפות בתכנית של שעה וחצי בסמארטפון, כשהטאלנטים נמצאים במדיום שוט ו5 דקות מכל התכנית אתם זוכים לקלוזאפים של האוכל. זה לא היה עובד וזה לא קורה. הסיבה – אנחנו דור שיצר עם השנים ביקוש אדיר לאוכל, למתכונים ובישול ביתי ברמה גבוהה. אנחנו רוצים לראות את מרכיבי המתכון, את השיטה, את הכמויות וללכת לעשות לבד. לכן, השכילו כמה ערוצי יוטיוב (TASTY לדוגמא) ליצור פלטפורמה חכמה, של סרטונים קצרים, שבנויים על קלוזאפ בלבד, ממבטו של הצופה (POV) ובהם הם מראים ומדריכים אותנו, באילו חומרים להשתמש וכיצד. פחות מדקה ואנחנו רצים למטבח לנסות בעצמנו.
איך כל זה קשור לקולנוע אתם שואלים?!
אנחנו בתור קולנוענים חייבים להבין את הרעיון שערוצי האוכל הבינו, אנו מוכרחים ליצור יצירה שלכתחילה בנויה לפלטפורמה שבה היא הולכת להיות מוצגת. כלומר, אם את הסרטון שלי הולכים הצופים לראות בסמארטפון, אני חייב לבנות את היצירה בהתייחס לכל האספקטים של הסמארטפון, גודל מסך קטן, סאונד חלוש וחסר בס לרוב (והרבה פעמים בלי סאונד גם), מהירות הסרטון ועוד. ההתייחסות שלנו לפלטפורמה שבה אנו מציגים את היצירה שלנו, מעידה על ההבנה שלנו במגרש בו אנו משחקים, אבל יותר מכך, מאפשרת לצופים לחוות את מה שהם זקוקים לו, את מה שהם באו לכתחילה לחוות. בואו נפרק את הדברים לקולנוע.
דעו את המקום
מי שעבד פעם על סרטון בבית והציג אותו לאחר מכן במקרן הכיתתי מכיר את התחושה הבאה.
אתה עובד על הסרטון בהתלהבות, מדייק בפרטים, מייצר ניואנסים ויזואלים וצופה מספר פעמים בביתך בתוצר. שמח וטוב לב אתה מעביר את היצירה לדיסק און קי ומביא לכיתה. כששעת ההקרנה מגיעה, והחבר'ה מחכים לראות מה יום מיומיים, שומו שמיים. הסרטון נראה חשוך, הסאונד גרוע, קצב הפריימים השתנה והלכה היצירה.
מי הופך להיות מיד האשם בכישלון? הרי ברור המקום עצמו, הוילונות שלא נסגרו עד הסוף, המקרן הזול, הרמקולים העייפים והאקוסטיקה הקלוקלת. כולם, רק לא אנחנו. האמת היא, אנחנו ורק אנחנו אשמים. אבל לא בכך שאנחנו לא יודעים ליצור, אלא בהתעלמות הכמעט מוחלטת שלנו במגרש המשחקים בו היצירה שלנו מוצגת. לו השכלנו גם הבנו את הרעיון, היינו צריכים לקחת את הלפטופ לאחר שעות הלימוד, ולעבוד על הסרט בכיתה. על המקרן. כשאנו רואים בלייב את את תהליך העריכה על ובתוך אותה פלטפורמה שבו הוא הולך להיות מוצג, עם הוילונות החצויים והסאונד החלוש וכל המתקנים שיש ברשותנו. או אז היינו יכולים לאמוד את העריכה בהתאם למקום. היינו מורידים קצת מהקונטרסט, מסגננים את הסאונד, מבהירים את התמונה וכו'. אבל יותר מכל זה היינו מרגישים את גודל המסך, את המרחק שלו מהצופים, משנים פרספקטיבה ומתאימים את גדלי השוטים וזמני המסך למגרש האמיתי. אתם מבינים, קולנוענים רבים יוצרים סרטי קולנוע מבלי להתייחס כלל לאולם הקולנוע, למגרש המשחקים המטורף הזה. שום התייחסות למסך ענק, לסאונד היקפי מרטיט לבבות, ליחס מרחק בין הצופים למסך, כלום, נאדה, גורנישט.
ליצור סרט מבלי להתייחס ליחסים הויזואלים הריאלים של מקום הצגתו, זה בדיוק כמו לקחת אותנו לפארק שעשועים ולא לתת לנו לעלות על המתקנים. בואו נפרק את הדברים לדוגמאות.
מצילום ועד עריכה
דבר ברור הוא, שהתכנון של צילום קולנוע חייב להיות מותאם לפלטפורמה בה הוא יוצג – אולם קולנוע.
ניקח לדוגמא דו שיח בין שני אנשים שמדברים על רקע נוף מרהיב עין. אם זה סרט קולנוע שהולך להיות מוצג במסך של מאות אינצ'ים, אנחנו יכולים לצלם את רוב הסצנה ב-WIDESHOT ולהרגיש קרובים לדמויות, לראות את הבעות הפנים שלהם, תנועות גוף קטנות, יחס של צבעים וכו'. כיוון שהמרחק בינינו לבין המסך מייצר יחס ריאליסטי לפעמים, התחושה היא שאנו מתבוננים על הדמויות ממרחק של כמה מטרים (ב-WIDESHOT). לעומת זאת, אם אנו מייצרים סדרת רשת קצרה שמיועדת לצפייה זריזה בסמארטפון, ואנו משתמשים ב-WIDESHOT לאורך הסצנה, אנחנו מאבדים את הצופים. המסך קטן (5-7 אינץ') והמרחק בינינו לבין הדמויות מייצר יחס שונה. הנוף עוצר הנשימה מאבד מחשיבותו ובאי יכולתנו להבחין בפניהן של הדמויות אנו מתנתקים מהסצנה. זאת, כיוון שלא ייחסנו שום חשיבות לסביבה הויזואלית/קולית אליה אנו יוצרים. במידה וכן היינו מתייחסים לפלטפורמת הסמארטפון, היינו מרבים להשתמש במדיום/מדיום קלוזאפ, משלבים יותר קלוזאפים ובכך מגשרים על פער הצפייה במסך קטן. קראתי פעם מאמר על סאונד מיקסינג, שבסיסו היה אמירה מעין זו "אם אתה מתכוון שישמיעו את המוזיקה שלך בהופעות וקונצרטים, תערוך את המוזיקה שלך עם מוניטורים (רמקולים) איכותיים רבי עוצמה, כמו שהמאזינים הולכים לשמוע אותה". כלומר, לא באוזניות (על אף שנכון לעשות איזון גם עם אוזניות כדי להתאים את המוסיקה גם אליהן) אלא ברמקולים. הרעיון הזה מדויק להפליא גם לענייננו, יצירה קולנועית חייבת להתחשב באופן מוחלט בפלטפורמת התצוגה שלה, עוד כשהיא עולה על הנייר. הרעיון הנ"ל מתייחס גם לטלוויזיה, בהתחשב שהיום צריכת סרטים וסדרות דרך סטרימינג וידאו הפכה להיות פופולרית מאד ואנשים קונים מסכי טלוויזיה גדולים. אז איך עושים את זה? עולים על המתקנים!
כדי להבין איך להשתמש במתקנים, אנו מוכרחים להכיר אותם. מי שמרבה ללכת לאולמות קולנוע ולצפות בסרטים שונים ומגוונים, יבין הרבה יותר טוב איך לייצר סרטי קולנוע מאשר מי שרגיל לראות סרטים בטלוויזיה. אבל לא מספיק רק להכיר אותם, צריך להתייחס אליהם ולדעת להשתמש בהם. ניקח לדוגמא סרטי אימה. רבים מהם משתמשים במשחקי אור וצל דקים כדי ליצור פחד ואימה, ביודעם שאולם הקולנוע חשוך לחלוטין, המסך ענק וכל הבזק אור קטן, וראש מבחיל שמגיח מאחור, יוצר חוויה חד פעמית של מאות אנשים באולם ענק שצורחים בבת אחת. מי שראה סרט אימה במסך הביתי, או אפילו במסך המחשב לא תמיד מבחין בדברים קטנים שכאלה, ולפעמים צריך לחזור לאחור כדי לנסות לראות מה היה כל כך מפחיד בסצנה. שלא נדבר על כך שרואים את הסרט כשישנו אור בחדר ואז מפספסים לגמרי את הרעיון. כשיוצרי הסרט בנו אותו, הם ראו את הפרספקטיבה של אולם קולנוע לנגד עיניהם, הן ויזואלית והן קולית. יחס מסך קהל, אפקטים ויזואלים, עריכה וסאונד. ובואו נדבר רגע על סאונד באמת. ניקח לדוגמא את הצעדים של ה'מפלצת' שמגיחים מאחור ימינה ואז שמאלה, ורק אז היא רצה באימה לכיוון המסך. הצעדים הללו מקבלים אפקט שונה לחלוטין כשאתה נמצא באולם עם מערכות סאונד היקפיות, מהמתקדמות בעולם, שמעוצבות במיוחד לאולמות קולנוע ספציפיים, לאחר ייעוץ ובדיקת סאונד במקום. זה אומר בעצם, שאנו צריכים להקליט בזמן צילומי הסרט שלנו מכמה מיקרופונים, או לפחות בעריכה לייצר סראונד שמשרת את הסיפור. שוב, ליצור לפלטפורמה… אבל יותר חשוב, יותר מכל, להתייחס ל"מתקן" המרהיב אוזן הזה, עוד לפני שאנחנו מצלמים.
תצפו בסרטון למטה ונמשיך לדבר.
האם שמעתם משהו מיוחד? סאונד בלתי רגיל? אם אתם לא מוקפים במערכת סראונד יוקרתית, כנראה שלא, ובצדק. הקליפ הזה נוצר מלכתחילה, ויזואלית וקולית לחוויה ספציפית במקום ספציפי. אמנם, סצנה שכזו (במידה והיא עוצבה לקולנוע), לא תפסיד אם היא תשודר בטלויזיה ואנשים יצפו בה במערכות קטנות. אבל אם סצנה עוצבה מראש למערכת קטנה בלי שום התייחסות ל'מתקני' הקולנוע והוצגה בסופו של דבר בקולנוע, ההפסד הוא גדול מאד, גם של היוצרים וגם שלנו. אני לא בא לומר שסרטים קטנים בלי התייחסות קולנועית לא מצליחים ולא מרוויחים, זה לא הרעיון של הפוסט הזה. אבל אני בוודאי אומר, שסרטים כאלה לא נוצרו לקולנוע. אגב, ישנם סרטים שנוצרו לאינטרנט, לטלויזיה ולא לקולנוע, והרעיון הרבה פעמים הוא לחסוך בתקציב וממילא לא להתייחס לאספקטים הקולנועיים שהזכרנו לעיל, וזה בסדר וזה נכון. אבל אל לנו לשכוח, זה לא קולנוע, מכל המשתמע מכך. אולי למעט הלחם השם.
הנה לכם כלל זהב – עריכת סרט קולנוע צריכה להיות בקולנוע. גם הקאטינג (חיתוך), גם הצבע וגם הסאונד. זוכרים את הסרט הכושל בכיתה? זו הסיבה שקולנוע ברזולוציות גבוהות, נערך ומעובד בחדרי עריכה ייעודיים שנראים כמו אולם קולנוע והרבה פעמים בתוך אולם הקולנוע עצמו. אל תתפשרו, אם אתם מציגים את הסרט שלכם בסוף שנה באולם גדול עם מסך ענק, תבקשו לעבוד על הסרט עד כמה שאפשר במקום עצמו, או לפחות לקבל תצוגה מקדימה שתאפשר לכם ליצור גרסא מתאימה לערב ההקרנה. לוקחים שניים, שלושה שוטים סטנדרטיים, מציגים אותם באולם, כותבים הערות, חוזרים לחדרי העריכה, משנים מה שצריך לשנות וחוזרים לבדוק את התוצר פעם שנייה. פעם שלישית. פעם רביעית. כמה שצריך. לפחות זה. כנ"ל לגבי סאונד. (איך אפשר לערוך סאונד לקולנוע שלא בתוך אולם קולנוע?!)
מי שמכיר את המתמטיקה של עריכת סרט, יודע כמה דקים ההבדלים של ייעוד הצילום, סאונד ועריכה לקולנוע משאר הפלטפורמות. אז גם אם אנחנו עדיין לא שם, לפחות בואו נחשוב שאנחנו שם ונלמד מהגדולים.
תקציב וסיימנו
סיפרתי פעם על אמירתו של הרב אורי זוהר, "מי שיודע איך לעשות קולנוע, יכול לעשות את זה אבן, עם דלת" (משהו כזה). רוב הרעיון של הפוסט הזה, לא מצריך כלל תקציב שמן או יכולות פנומנליים, הוא מתעסק ביחס שלנו ליצירה שלנו ולאלה הדואגים שנמשיך לעשות אותה, הצופים. יש כאן רעיון של הכנה, של תכנון, של אכפתיות ולמידה.
במילים פשוטות יותר, אם אתם מתכוונים להביא מישהו לפארק שעשועים, להוציא ממנו זמן וכסף,
תנו לו ליהנות מהמתקנים.
