הפוסט הזה יהיה קצר, אבל בבחינת מעט הכמות ורב החשיבות
מה אנחנו מפספסים?
בואו נודה. כיוצרי קולנוע אנו רוצים להפיק צילום מרהיב, מעניין, מקצועי. אבל אנו שוכחים הרבה פעמים או מתעלמים לגמרי מהדבר שמקפיץ את המראה של התוצר ב50 אחוז ויותר – לוקיישן. או יותר נכון, הרקע של השוט. הכלל הוא כזה, ככל שהלוקיישן (רקע) שלכם יהיה מעניין יותר כך גם הצילום. זהו. זה הפוסט. כעיקרון. נסביר.
מי שמתאמץ מרוויח בגדול
ההבדל בין חובבן למקצוען זה שהמקצוען מתאמץ יותר. זה הכל. בואו ניקח לדוגמא צילום סצנה בכיתה בבית ספר בישראל. החובבן, אע"פ שאולי הוא יודע לצלם כמו שצריך, לא יעשה שום הכנה שקשורה ללוקיישן. הוא יגיע למקום שבמקרה הטוב לא הוא בחר וינסה להפיק את המירב ממה שיש ברשותו. המקצוען לעומתו, יודע שכיתה סטנדרטית משעממת במראה שלה – קירות לבנים ושולחנות לא מחמיאים. אבל מה לעשות כך נראית כיתה בישראל. אמנם, האם אפשר למצוא בתור התחלה כיתה שהקירות שלה מלאים בקישוטים ותמונות מעניינות? אפשר. האם אפשר למצוא כיתה עם חלונות גדולים שפונים החוצה (ואולי לאיזה נוף מעניין)? אפשר. האם אפשר להתאים את שעת הצילומים לכיוון השמש בשעה הנכונה? אפשר. האם אפשר לצלם את הכיתה (או לפחות לבקש תמונות) יום או יומיים לפני הצילומים כדי להיערך בצורה יעילה? אפשר. התהליך הזה מצריך מאמץ לא תמיד גדול כל כך, אבל הוא הכרחי כדי להפוך אתכם למקצוענים בתחום. כי מה לעשות, כך מתנהלת הפקה בסיסית. זוכרים שדיברנו על הכנה? הנה היא מופיעה כאן במלוא הדרה. בסרט "מי מפחד מהזאב הרע" הבמאים יצרו כיתה בישראל שלא קיימת בישראל וזה אך ורק לצורך אסתטיקה קולנועית. אז מצד אחד מי שלא גר בישראל ולא מכיר איך נראות כיתות בארץ ותלבושת בי"ס אוכל את הפיתיון. אבל ברמה האותנטית יש לנו כאן בעיה. אמנם תמיד אפשר לטעון שמראה ויזואלי הוא משל, וזו באמת מהות הקולנוע, ואז כל המיזנסצנה באה לבטא רעיון ספציפי, אבל אל לנו לשקר את עצמנו. יוצרים רוצים קולנוע יפה שפונה לקהל רחב שלא מבין את רמות האותנטיות הישראליות. ואיך הם עשו את זה? הם מצאו לוקיישן מעניין, שולחנות עץ, טקסטורה מגוונת ורקע כהה, ארט וינטג'יי שמספק את הסחורה וקיבלו את מבוקשם. למי אכפת שזה לא אמיתי?! הם עשו זאת במשך כל הסרט והשיגו את אחד הסרטים הכי יפים ויזואלית שנוצרו פה. אז אמנם לא לכולנו יש תקציבי ענק שמאפשרים לנו זאת, אבל תהיו בטוחים, אם תתאמצו מספיק ותחפשו אחר לוקיישן מעניין עם רקע מסקרן, תרוויחו בגדול!
אם כבר אז כבר
דיברנו בעבר על מיקום של מושאי הצילום (בדרך כלל השחקנים) במרחק מספיק מהרקע כדי לאפשר לנו ליצור עומק. לפעמים אין לנו את האופציה הזאת ואנחנו מוכרחים לצלם כשהשחקנים צמודים לקיר. בדרך כלל, כשיש ספה שצמודה לקיר ואי אפשר להעביר אותה למרכז החדר. מה עושים? במקרה כזה, קיר לבן מאחור יגמור את השוט, ואחרי זה גם אותנו. אל תטעו, הפקות גדולות וצלמים מנוסים טועים בזה פעם אחר פעם מסיבות שונות ומשונות. אנחנו נשתדל שלא ונחפש קיר עם טקסטורה. טפט צבעוני, קיר מעץ, קיר עם תמונה ענקית או מגוון תמונות, ספרייה מאחורי הספה וכו', רק לא קיר לבן. הרעיון הוא כזה, טקסטורה כהה חוסמת מהתאורה להמשיך להציף את החדר. לנו זה מעולה, כיוון שאנחנו רוצים לשלוט כמה שיותר על התאורה. קיר לבן מחזיר אור לכיוונים שונים בחדר ולשלוט על תאורה שכזאת הרבה יותר קשה ומצריך מערך תאורה יותר רציני. עכשיו תראו, נכון שזו לא המציאות, ונכון שזה לא ריאליזם, אבל מה לעשות שכך עושים קולנוע 100 שנה. צילום במקומות אסתטיים ומעניינים הופך אתכם לצלמים טובים יותר. זאת האמת. צלם טוב (או במאי) מחפש את שלל האלמנטים בשוט שיריכיבו לו מראה מימדי רחב ומגוון, מעניין ומסקרן. בואו נראה כמה דוגמאות מהפקות בארץ.
תובנות
מה אנחנו רואים? דוגמאות טובות של לוקיישנים מעניינים. אבל בעיקר שימו לב לשימוש בעץ כטקסטורה. עץ סופג את האור ומקנה לנו שליטה טובה יותר של התאורה על הסט. בנוסף, הוא רב מימדי יותר מקיר לבן ומאפשר לנו להבליט את השחקן ולבודד אותו מהרקע. אלה דוגמאות שמצאתי עכשיו בשלוף, אבל יש לא מעט דוגמאות טובות ונכונות. מה זה הצריך? קצת יותר מאמץ זה הכל. למצוא את המקום הנכון עם המראה הנכון. חוזר ואומר, הרעיון הוא למצוא רקע מעניין מבחינת טקסטורה. בין אם זה קיר עץ, טפט או קיר גדוש בפרטים. המטרה היא לתת עומק לשוט. וכן, אפשר להעניק עומק גם בלי עומק. האמת המרה היא שרוב השוטים הטיפוסיים שמצולמים קרוב לקיר, נראים רע. לא רציתי להביא דוגמאות כדי לא לפגוע ברגשות של אף אחד, אבל הפקות יקרות מאד בישראל וגם בעולם חוטאים בדבר הזה. ולפעמים רצף של שוטים יפים נהרס בגלל שוט אחד או שניים שכאלה וזה חבל. זה מוריד לנו. ואפשר למצוא גם בחללים "מתים" מקום ליצירתיות ולבניית רקע טקסטורטיבי (אם יש דבר כזה). תזיזו חפצים, תשנו מיקומים, שחקו עם הזוויות, תסתכלו מסביב בעיקר. ופעם הבאה שאתם רואים שוט צמוד לקיר לבן תוודאו שאתם יודעים לענות על שתי השאלות הבאות :
– מדוע זה נראה רע?
– מה אני צריך לעשות כדי שזה לא יראה כך?
הסתייגות
אני לא בא לומר כאן שאי אפשר לצלם צמוד לקיר לבן ולקבל שוט יפה. זה לא הרעיון. הרעיון הוא ליצור עומק בשוט כחלק מהרצון ליצור עומק בשוט. תקראו לזה אסתטיקה, אז אסתטיקה. בכל אופן, רב מימדיות, גוונים, בידוד של מושאי הצילום מהרקע, שליטה על התאורה, עניין, סקרנות וכו', את כל אלה נשיג ע"י רקע בעל טקסטורה, ועדיף שתהיה כהה. חשוב לציין שאנחנו תמיד מדברים על ויזואליות יפה, לא סטוריטלינג. חייב לזכור, קולנוע מתעסק בסיפור המסופר דרך תמונות (שוטים) שמשרתות את הנרטיב. אין על זה חולק. אנו בדרכנו כאן רוצים לחקור את האפשרויות ליצור קולנוע יפה ולשם זה – טקסטורה היא שם המפתח.
אם בכל זאת יש לכם קיר לבן, נסו למצוא זווית מעניינת, לשבור את האור, לשחק עם אור וצל, מתאמצים – מצליחים.
ניסוי תוך כדי
תוך כדי שאני כותב את השורות הללו, אני אומר לעצמי, אולי אתה מגזים. אז נכנסתי ל shotdeck לבדוק שאני לא מגזים (אם אתם לא מכירים אתם מפסידים). וחיפשתי במשך חצי שעה שוטים של דמויות שיושבות או עומדות צמוד לקיר. הפלא ופלא, לעומת השוט שלמעלה, לא מצאתי ולו שוט אחד של קיר לבן. כל השוטים שמצאתי פרשתי לפניכם. עיניכם הרואות.
סיכום וגמרנו
זה ברור שהשוטים הללו לא מקריים, הם נבחרו בפינצטה. ולא רק בגלל ההקשר לסרט, אלא כיוון שזה פשוט נראה טוב. טקסטורה מוסיפה המון רבדים וזיואליים לצילום; היא יוצרת עומק ועניין, נותנת תחושה קולנועית יותר, מעשירה את האלמנטים הויזואלים באופן כללי ומבליטה פרטים באופן ספציפי, מאפשרת שליטה רחבה יותר על התאורה, מייצרת קונטרסט טבעי ועוד. אבל חשוב לזכור, היא לא רק בקירות. טקסטורה נמצאת בכל מרקם אפשרי בשוט שלכם. בריצוף, בשולחנות, כסאות, וילונות, ארט, מנורות, כל דבר שיכול להוסיף גוונים ועומק לשוט שלכם, חבקו אותו ואל תעזבו.
עד הפעם הבאה…
